שרב.
עם השנים
הפכתי לחובבת קיץ. אולי זו הנוסטלגיה
המתעתעת, אולי בגלל היותי ילידת סוף הקיץ ואולי קל יותר לחבב ימים חמים בסוף אפריל
מאשר בסוף אוגוסט. כך או כך, זיכרונות ילדות של חופש גוררים אחריהם
עגלה עמוסה כל טוב.
אז הנה - זרם תודעה
של שלוש תחנות ילדות.
ה. הכטקופף
כמעט כל ילד ישראלי
החזיק על המדף מהדורה, אחת מתוך ה-28 (!) שיצאו סה"כ של הספר "תמונות
מספרות". על כריכת הספר ועל עוד המון ספרים אחרים הופיע הקרדיט למאייר בעל
השם המצחיק ה. הכטקופף.
הנריק הכטקופף נולד
בוורשה. הכטקופף, שלמד משפטים, היה המתמחה היהודי הראשון בבית המשפט העליון
הפולני.
הכטקופף צרב בזכרון
הצילומי הראשוני שלי את הבסיס הויזואלי של המציאות. אם תבקשו ממני כעת לדמיין ציור
של כלב – יהיה זה כלב טיפוסי ונבון של הכטקופף. כשאני שואלת את ילדיי "איך
עושה פרה"? מדובר פרה הכטקופפית טיפוסית. הרבה לפני שהייתה אנימציה ממחושבת,
כתב ידו הייחודי והפשוט עיטר אמהות בסינר אופייני קטן ופיזר ציפורי שיר סביב ילדי
ישראל העולצים.
השבוע שוב ניצלנו את
אחה"צ לבילוי האולטימטיבי - ביקור שבועי בספריה (הורים, לכו לספריה - ממוזג,
שקט, חינוכי, אקולוגי, סגור, חינם, מרגיע - מדובר בהנאה צרופה). מאושרת, גיליתי את
אחד מספרי הילדות החביבים עליי, מסתתר בין נסיכות דיסני מפורכסות.
כמובן שמיד אימצנו את הספר כך שלשבת הקרובה - אנחנו מסודרים עם חומר קריאה איכותי (וכשאני אומרת 'אנחנו' אני מתכוונת 'אני').
כמובן שמיד אימצנו את הספר כך שלשבת הקרובה - אנחנו מסודרים עם חומר קריאה איכותי (וכשאני אומרת 'אנחנו' אני מתכוונת 'אני').
בשנת 1980 יצאה לאור
בארצות הברית אנציקלופדיה של גדולי המאיירים בעולם. בכרך מספר 17 של האנציקלופדיה,
מתוך עשרות ספרי האנציקלופדיה לאמנות מופיע שם של אמן ישראלי אחד בלבד - הנריק
הכטקופף.
|
ויהי ערב
"בשמי ערב
כחולים בשמי ערב צלולים שט ירח עגול ובהיר".
פניה ברגשטיין במקצב
מנחם ובטקסט מדויק מעניקה עיבוד שירי ארצישראלי לאגדת אנדרסן ישנה.
ילדה קטנה ובודדה
רוצה בסה"כ לשחק עם ידידיה האפרוחים. מפה לשם מתחוללת מהומה בלול. את האגדה
המקומית מלווים איוריו העדינים והנאיביים של חיים האוזמן.
מיהו אותו חיים
האוזמן?
על תעלומת המאייר
כדאי לקרוא בבלוג המצוין הזה - 'יומן מסע
לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים'. בקצרה - חיים האוזמן נולד בשם פריץ האוזמן בגרמניה והגיע לארץ ישראל
טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה והתחנך בפנימיה החקלאית "בן שמן".
ב-1941 התגייס לצבא
הבריטי. כשהשתחרר ב-1946 ניסה מזלו בארץ, והיה למאייר ומעצב ראשי של הוצאת הקיבוץ
המאוחד. במהלך שנה זו הוא נתבקש לאייר את "ויהי ערב". נתברר כי
הציורים היו למורת רוחה של פניה ברגשטיין שהעדיפה את המאיירת אילזה קנטור.
איוריו התמימים הביעו
'אי התאמה' לרוח הקיבוץ של אותם הימים (האב המגונדר ומגוהץ המכנסיים, הלול הלא
קיבוצי ועוד) ונחשבו בעיניה ככאלה המהווים צרימה אידאולוגית (נעימה, אם תשאלו רבים
וטובים, ואני בתוכם).
שנה טרם קום המדינה
היגר הוזמן לארצות הברית, שם למד ציור וגרפיקה והיה לגרפיקאי מצליח בתעשיית הפרסום
והשיווק. בתחילה הוא עבד כשוליה במשרד פרסום ואחרי זמן קצר עבר לעבוד בשביל חנות
הכלבו המפורסמת "מייסיס" (הכי דון דרייפר משאיר מאחוריו את דיק ויטמן.
בסוף עוד יתברר שמבוסס על דמותו :).
 |
| חיים האוזמן |
 |
| אילזה קנטור |
את הסיפור הזה, כמו
רבים אחרים, הקריא לי אבי מאות פעמים, עד שנחקק בעל פה על שפתיי ועל לוח ליבי.
לימים, הקראתי אני את הסיפור על קברו.
בכל פעם שאני מגיעה
לקטע הפיוס המכונן בין האב לבתו, ילדיי הקטנים בחיקי, אני לא מצליחה לסכור את שטף
הדמעות.
"אז אבא הרים
בחיבוק רחמים
את בתו הטובה הטובה
בשמי לילה כחולים
בשמי לילה צלולים
הירח חייך בחדווה
וכשאבא נשק לה, אוהב
וסולח
נשק לה גם הירח"
נעלי
קיפי
בשנות השמונים
העליזות, כשהטלויזיה החינוכית הייתה באמת כזו, וקיפי היה היפסטר שהקדים את זמנו,
רחוב סומסום בגרסתו הישראלית היה מקבץ מעולה ומהודק של תכנים מצוינים.
באחד הבקרים נתקלתי לצערי בגרסתו הנוכחית של הרחוב הקסום. יש שם תרנגול פלשתינאי משונה (לא שזה רע, אבל למה תרנגול, כפרות?) וקיפי בן קיפוד נועל סניקרס אופנתיות. בעבר, את אווירת השכונה קישטו טיפוסים ססגוניים דוגמת אלברט הצרפתי השרמנטי, מוישה אופניק, שלוחתו הלבנטינית של בובת הפחים האמריקאית אוסקר והמלכה האם – יונה השכנה.
מערכוני הבובות
האמריקאיים תורגמו בהצלחה לעברית ואריק ובנץ הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו.
נכס חשוב שהחלטתי
לאמץ הוא חוכמת הזן העתיקה "אכלת פלפל – שתה מיץ" כדי להגיע לחיים
טובים יותר.
לרגל ארבעים שנה
לתוכנית המיתולוגית, הוחלט במנהטן להסב קטע מרחוב 64, סמוך לפינת ברודווי,
ל"רחוב סומסום".
במסגרת 'דע את
האוהב' גרסת ה p.c עלתה בארה"ב
לשידור גרסת הפקה ישראלית-אמריקאית בשילוב שחקנים אמריקאים שונים בהם ג'ייק
ג'ילנהול, כריסטינה אפלגייט (קלי באנדי, מה א-ת עושה פה?) ודברה מסינג.
הרעיון - ללמד ילדים
יהודים-אמריקאיים על התרבות היהודית. האפי האנוכה וכאלה.
התוכנית צולמה
בארצות הברית ובמספר מקומות בישראל כולל בלוקיישן הסופר-מבוקש (הי, מלחמת
דתות! היש סמל סטטוס גבוה יותר?) - הכותל המערבי.
מכל הדמויות של
ג'ים הנסון, שמורה אצלי פינה חמה בלב לכרובי. חשתי הזדהות עמוקה עם
התהליך החברתי שעבר בספר 'כרובי הולך לבית הספר' ולמעשה, תמיד חשדתי בו שהוא יהודי.
הסימנים המחשידים:
אנדרדוג, קלאמזי, אף בולט, הצלחה לא צפויה לנוכח המכשולים המופיעים בכל פרק
ויותר מכל - נשים דומיננטיות במשפחה שנראות כך:
(ואם הן לא יהודיות, אני לא יודעת מי כן(:
מתברר שצדקתי.
הנה סרטון נפלא
(פרייסלס!) בו כרובי עולה לירושלים. הוא עושה שוק, מתפעל מהמגוון התרבותי ולמרות
הפרווה - לא מזיע!
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה