נשיקה מהירח

שרב.  

עם השנים הפכתי לחובבת קיץ. אולי זו הנוסטלגיה המתעתעת, אולי בגלל היותי ילידת סוף הקיץ ואולי קל יותר לחבב ימים חמים בסוף אפריל מאשר בסוף אוגוסט. כך או כך, זיכרונות ילדות של חופש גוררים אחריהם עגלה עמוסה כל טוב.

אז הנה - זרם תודעה של שלוש תחנות ילדות. 

  

ה. הכטקופף

כמעט כל ילד ישראלי החזיק על המדף מהדורה, אחת מתוך ה-28 (!) שיצאו סה"כ של הספר "תמונות מספרות". על כריכת הספר ועל עוד המון ספרים אחרים הופיע הקרדיט למאייר בעל השם המצחיק ה. הכטקופף. 

הנריק הכטקופף נולד בוורשה. הכטקופף, שלמד משפטים, היה המתמחה היהודי הראשון בבית המשפט העליון הפולני.

הכטקופף צרב בזכרון הצילומי הראשוני שלי את הבסיס הויזואלי של המציאות. אם תבקשו ממני כעת לדמיין ציור של כלב – יהיה זה כלב טיפוסי ונבון של הכטקופף. כשאני שואלת את ילדיי "איך עושה פרה"? מדובר פרה הכטקופפית טיפוסית. הרבה לפני שהייתה אנימציה ממחושבת, כתב ידו הייחודי והפשוט עיטר אמהות בסינר אופייני קטן ופיזר ציפורי שיר סביב ילדי ישראל העולצים.

השבוע שוב ניצלנו את אחה"צ לבילוי האולטימטיבי - ביקור שבועי בספריה (הורים, לכו לספריה - ממוזג, שקט, חינוכי, אקולוגי, סגור, חינם, מרגיע - מדובר בהנאה צרופה). מאושרת, גיליתי את אחד מספרי הילדות החביבים עליי, מסתתר בין נסיכות דיסני מפורכסות. 

כמובן שמיד אימצנו את הספר כך שלשבת הקרובה - אנחנו מסודרים עם חומר קריאה איכותי (וכשאני אומרת 'אנחנו' אני מתכוונת 'אני'). 

בשנת 1980 יצאה לאור בארצות הברית אנציקלופדיה של גדולי המאיירים בעולם. בכרך מספר 17 של האנציקלופדיה, מתוך עשרות ספרי האנציקלופדיה לאמנות מופיע שם של אמן ישראלי אחד בלבד - הנריק הכטקופף.

איך עושה כלב?

ויהי ערב

"בשמי ערב כחולים בשמי ערב צלולים שט ירח עגול ובהיר".

פניה ברגשטיין במקצב מנחם ובטקסט מדויק מעניקה עיבוד שירי ארצישראלי לאגדת אנדרסן ישנה. 

ילדה קטנה ובודדה רוצה בסה"כ לשחק עם ידידיה האפרוחים. מפה לשם מתחוללת מהומה בלול. את האגדה המקומית מלווים איוריו העדינים והנאיביים של חיים האוזמן. 

מיהו אותו חיים האוזמן? 

על תעלומת המאייר כדאי לקרוא בבלוג המצוין הזה - 'יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים'. בקצרה - חיים האוזמן נולד בשם פריץ האוזמן בגרמניה והגיע לארץ ישראל טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה והתחנך בפנימיה החקלאית "בן שמן".

ב-1941 התגייס לצבא הבריטי. כשהשתחרר ב-1946 ניסה מזלו בארץ, והיה למאייר ומעצב ראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד. במהלך שנה זו הוא נתבקש לאייר את "ויהי ערב".  נתברר כי הציורים היו למורת רוחה של פניה ברגשטיין שהעדיפה את המאיירת אילזה קנטור.

איוריו התמימים הביעו 'אי התאמה' לרוח הקיבוץ של אותם הימים (האב המגונדר ומגוהץ המכנסיים, הלול הלא קיבוצי ועוד) ונחשבו בעיניה ככאלה המהווים צרימה אידאולוגית (נעימה, אם תשאלו רבים וטובים, ואני בתוכם).

חיים האוזמן

אילזה קנטור

 שנה טרם קום המדינה היגר הוזמן לארצות הברית, שם למד ציור וגרפיקה והיה לגרפיקאי מצליח בתעשיית הפרסום והשיווק. בתחילה הוא עבד כשוליה במשרד פרסום ואחרי זמן קצר עבר לעבוד בשביל חנות הכלבו המפורסמת "מייסיס" (הכי דון דרייפר משאיר מאחוריו את דיק ויטמן. בסוף עוד יתברר שמבוסס על דמותו :).

את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, הקריא לי אבי מאות פעמים, עד שנחקק בעל פה על שפתיי ועל לוח ליבי. לימים, הקראתי אני את הסיפור על קברו. 

בכל פעם שאני מגיעה לקטע הפיוס המכונן בין האב לבתו, ילדיי הקטנים בחיקי, אני לא מצליחה לסכור את שטף הדמעות.

"אז אבא הרים

בחיבוק רחמים

את בתו הטובה הטובה

בשמי לילה כחולים

בשמי לילה צלולים

הירח חייך בחדווה

וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח

נשק לה גם הירח"

נעלי קיפי בשנות השמונים העליזות, כשהטלויזיה החינוכית הייתה באמת כזו, וקיפי היה היפסטר שהקדים את זמנו, רחוב סומסום בגרסתו הישראלית היה מקבץ מעולה ומהודק של תכנים מצוינים.  באחד הבקרים נתקלתי לצערי בגרסתו הנוכחית של הרחוב הקסום. יש שם תרנגול פלשתינאי משונה (לא שזה רע, אבל למה תרנגול, כפרות?) וקיפי בן קיפוד נועל סניקרס אופנתיות.   בעבר, את אווירת השכונה קישטו טיפוסים ססגוניים דוגמת אלברט הצרפתי השרמנטי, מוישה אופניק, שלוחתו הלבנטינית של בובת הפחים האמריקאית אוסקר והמלכה האם – יונה השכנה.   מערכוני הבובות האמריקאיים תורגמו בהצלחה לעברית ואריק ובנץ הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו. נכס חשוב שהחלטתי לאמץ הוא חוכמת הזן העתיקה "אכלת פלפל – שתה מיץ" כדי להגיע לחיים טובים יותר.  עוד זוג שהקדים את זמנו לרגל ארבעים שנה לתוכנית המיתולוגית, הוחלט במנהטן להסב קטע מרחוב 64, סמוך לפינת ברודווי, ל"רחוב סומסום".  במסגרת 'דע את האוהב' גרסת ה p.c עלתה בארה"ב לשידור גרסת הפקה ישראלית-אמריקאית בשילוב שחקנים אמריקאים שונים בהם ‏ג'ייק ג'ילנהול, כריסטינה אפלגייט (קלי באנדי, מה א-ת עושה פה?) ודברה מסינג.  הרעיון - ללמד ילדים יהודים-אמריקאיים על התרבות היהודית. האפי האנוכה וכאלה.  התוכנית צולמה בארצות הברית ובמספר מקומות בישראל כולל בלוקיישן הסופר-מבוקש (הי, מלחמת דתות!  היש סמל סטטוס גבוה יותר?) - הכותל המערבי. מכל הדמויות של ג'ים הנסון, שמורה אצלי פינה חמה בלב לכרובי. חשתי הזדהות עמוקה עם התהליך החברתי שעבר בספר 'כרובי הולך לבית הספר' ולמעשה, תמיד חשדתי בו שהוא יהודי. הסימנים המחשידים: אנדרדוג, קלאמזי, אף בולט, הצלחה לא צפויה לנוכח המכשולים המופיעים בכל פרק ויותר מכל -  נשים דומיננטיות במשפחה שנראות כך: (ואם הן לא יהודיות, אני לא יודעת מי כן(: אמא של כרובי דודה עדנה (אמיתי לגמרי) הסבתא מתברר שצדקתי.  הנה סרטון נפלא (פרייסלס!) בו כרובי עולה לירושלים. הוא עושה שוק, מתפעל מהמגוון התרבותי ולמרות הפרווה - לא מזיע!

ותרעד

לפתע שוב חול בסנדלים וכתפיים צרובות שמש ורוחות מזרחיות ופתאום שוב נהיה האביב הזה שתמיד מפתיע כי לא ייאמן שכבר פסח ואיפה אתם השנה וכל הארץ דגלים וטף צוהל ופצעים פעורים שטרם הגלידו מהקיץ הארור, 67 נרות זיכרון מהמלחמה האחרונה על עוגת יום ההולדת של המדינה (ואמן שאף לא אחד לשנה הבאה).
הילדים נדרכים בצפירה, תרים במבטם אחר הנתיב הבטוח אל המרחב המוגן, ואז זיקוקים במרפסת ומדשאה מוריקה וריח של סלט טרי עם שמן זית ולימון ושיר לשלום.

ובעוד כמה ימים, שוב, נראה חבורות ילדים יפים דוחפים במרץ עגלות סופר עמוסות קרשים במורד הרחוב, ואולי אחת מאיתנו, שתעבור שם במקרה, תדמיין פתאום את אותה החבורה בדיוק במדים מאובקים, סוחבת אלונקה במורד ההר, ותרעד.

הפסקת אש

 

בְּיַעַר־עַד קָפוּא שֶׁל הֶנְזְל־גְּרֶטְל

היה הייתה חנות ספרים (שהוחרמה ונלקחה ואיננה עוד) וילדות יפות, ואטריות עם קינמון וסוכר וצפעלעך ורחובות אלגנטיים של מטרופולין גדול.

התמונה המקורית הייתה בשחור לבן, צבעתי כך שהשמלה התכולה תתאים לעיניים של סבתא.

בתמונה, תל אביב, 1946: בנות קסטנבאום היפות (סבתא שלי בתכלת), שהשכילו לעזוב את ברלין ועלו לארץ מיד אחרי ליל הבדולח.



תְּנוּ לִי אֶת גֶּרְמַנְיָה
כְּמַחֲסֶה.
טוֹבָה הִיא לִפְלִיטִים, שָׁמַעְתִּי,
מַסְבִּירָה פָּנִים, מְסֻדֶּרֶת, נְקִיָּה
הָיִיתִי שָׁם אֵי־פֹּה אֵי־שָׁם
וְאָהַבְתִּי אֶת צִפּוּי הַנַּיְלוֹן
שֶׁעָלֶיהָ

תְּנוּ לִי אֶת גֶּרְמַנְיָה
כְּמִכְסֶה
לַסִּיר הַמְּבַעְבֵּעַ הָרוֹתֵחַ
הַגּוֹנֵחַ שֶׁרָקְחָה לִי
הַהִיסְטוֹרְיָה הַיְּהוּדִית
תְּנוּ לִי אֶת גֶּרְמַנְיָה
כִּכְסוּת לְעוֹר עָרֹם
תְּנוּ לִי אֶת גֶּרְמַנְיָה כְּתַנּוּר בּוֹעֵר
בְּיַעַר־עַד קָפוּא שֶׁל
הֶנְזְל־גְּרֶטְל
תְּנוּ לִי חֲתִיכַת גֶּרְמַנְיָה
לִמְנוּחָה זְמַנִּית
מִנְּבִיחוֹת הַפַּחַד הַבְּרִיחָה
תְּנוּ לִי חֲתִיכַת גֶּרְמַנְיָה כְּתִזְכֹּרֶת זְעִירָה־וּמְתוּקָה
לַבָּאוֹת הַנּוֹרָאוֹת
תְּנוּ לִי כְּמוּסָה הוֹמֵאוֹפָּטִית
שֶׁל גֶּרְמַנְיָה כְּחִזּוּק הַמַּעֲרֶכֶת הַחִסּוּנִית
תְּנוּ לִי קְצָת חֶרְפָּה בִּפְנֵי מִילְיוֹנִים אִמּוֹתַי וַאֲבוֹתַי שָׁם
הַנִּשְׂרָפִים הַנִּשְׂרָפִים לָנֶצַח
וּבֵינְתַיִם תְּנוּ לִי לְתַיֵּר בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ הַנְּקִיִּים
כֹּה אִלֵּם
הַשֶּׁקֶט הַדּוֹמֵם הַמַּדְמִים
בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ כֹּה יָפִים הַבָּתִּים הָעַתִּיקִים הַגּוֹחֲנִים עָלֶיהָ
הַבָּתִּים הַחֲדָשִׁים הַמַּזְמִינִים וּמְפַתִּים בְּמַמְתַּקֵּי מְכַשֵּׁפוֹת
לְתוֹךְ חַלּוֹן אָדֹם חוֹרֵךְ
צַפּוּ אֶת דַּעְתִּי הַדַּקִּיקָה מִדַּק
בְּשׁוֹקוֹלָד תּוֹצֶרֶת מְקוֹמִית וְהַעֲבִירוּ דַּעְתִּי לְשָׁם
אִטְמוּ אוֹתִי בְּחֹמֶר מְאַטֵּם וְגֶרְמָנִי
עֲשׂוּ לִי נְשָׁמָה תּוֹתֶבֶת
תְּנוּ לִי לְאַבֵּד בּוּשָׁה
וְלֹא לִגְחֹן עַד אֵפֶר וְעָפָר
וּלְחַפְּשֵּׂנָּה
תְּנוּ לִי – הָרוֹתַחַת – לְחַפֵּשׂ קְצָת צֵל שֶׁל צֶלֶם
הוֹצִיאוּ לִי לָאוֹר לַחֹשֶׁךְ לַהוֹרֵג – אֶת יֵצֶר הַחַיִּים שֶׁלִּי הַפָּרָדוֹקְסָלִי
תְּנוּ לִי, הַנִּרְצָח, לַחְזֹר לִמְקוֹם הָרֶצַח
שִׂימוּ לִי עַל זוֹהִי הַמַּרְגֶּשֶׁת הָרוֹטֶטֶת –
(יֵשׁ אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה) – – –
שִׂימוּ לִי שִׂימוּ לִי עָרְלָה

(תנו לי את גרמניה/רחל חלפי)

מלח באוויר וסוכר בנשמה

חזרנו.

מסקנות מהחופש:
ים המלח הוא כנראה טעם נרכש, שטרם הפנמתי. 
יש יתרונות כמובן - הנוף מושלם, התלתלים נראים פתאום כמעט טוב מאוד, הלילות כהים ומשובצים אלף כוכבים ואם אתם לא נשאבים לבולען בדרך (או עסוקים בלמלמל תפילה שתושיע אתכם מתסריט האימים שרקחתם) - היא יפה להפליא.

אבל הים - שומני, שורף, צורב, חם בצורה חשודה (שלא לדבר על הריח) ונוסף לכל - מלוח.

מלח באוויר וסוכר בנשמה

באופן מפתיע הילדים התחברו לז'אנר והתעקשו לטבול ולהשפריץ מלח (לא בכוונה, גברת) אל עבר קשישות עטופות בוץ.

הקטנה הייתה משוכנעת שמדובר ביאור, ותרה אחר משה הקטן, האמצעית אספה בחריצות אבנים מכל הבא ליד במטרה לשדרג את פינת הטבע בגן (ולקבל, כך מסתבר לבסוף, סוכריית טופי בתמורה לכל פריט) והגדול הרחיק לכת, בטענה שטרם ביקר בירדן, ואין סיבה שלא ינסה להגיע לשם בשחיה.

'נומם (כך במקור) שטה תיבה קטנה'

קיץ טוב שיהיה - אמן.

קרב יום

פעם, בגלגול אחר כנראה, היינו נוסעים לסבא וסבתא שלי בחיפה לליל הסדר.
נרגשת ושיכורה מריחות של פריחה, חומרי ניקוי ונעליים חדשות לחג, הייתי רצה בשביל משובץ רקפות ועקבות קיפודים, עולה בעליצות את חמש המדרגות שהובילו אל דלת שמאלית, בקומה ראשונה, בבניין של פעם ונכנסת אל הבית.


מרבית החגים הצטלקו כך או אחרת במהלך השנים, באדיבותה הרבה של המציאות. רק פסח היה ועודנו (טפו חמסה) מועד שזכה לחסד נעורים ונותר שלם, חגיגי ומרגש כשהיה.
כנראה שאלה הימים הארוכים, ההבטחה התמימה שהאוויר החם מביא איתו, ימי ההולדת של ילדיי אהוביי והרעיון שהנה שוב, קרב יום חגם של מספרי הסיפורים, ונשב כולנו רחוצים ומחודשים סביב אותה הגדה ואותם שירים כאילו מה נשתנה ודבר לא השתנה.

שולחן ליל הסדר, לפני (וטוב שאין תמונת אחרי)

קדחתנות אביבית של ימי טרום חג, בליווי זמזום תת קרקעי רוחש של הטבע המשגשג והמפתיע, מתזמרת את הפרפרים בחוץ עם הפרפרים בבטן והתוצאה - ספק חרדה, ספק אושר, ספק.

איך יודעים שבא אביב? צריך לשלוח ביצה ותפו"א לגן, ככה יודעים

ובחזרה לחיפה. הבית של סבא וסבתא היה עיר מקלט. ספריות משתרעות לאורך הקירות כולם, אינספור ספרי ילדים ונוער, מרפסת קטנטונת שטופת שמש וצבעי מים ומכחולים זמינים תמיד.
אני על רצפת המרפסת, קוראת לחתולי החצר מהקומה הראשונה, ריח קל של אבק ואורנים וחרוסת ביתית נישא ברוח. לפני 'שולחן עורך' נחליף את בגדי החג לפיג'מות דקות והטוב מכל - סבא אומר שזהו הלילה היחיד בשנה בו אין צורך לומר קריאת שמע על המיטה, כי (איך לא?) אליהו הנביא מגיע והוא זה שאחראי לשמור עלינו הלילה.

מאז, התרבו האביבים והזכרונות.
טיולים, משובות נעורים, אהבות חולפות ואחת גדולה שנשארת עד עצם היום הזה, תריסר שנים בדיוק לאחר שהחלטנו להתחתן, בערב פסח.

בעוד יומיים כולנו מסובין, כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו נזהרים לא ללכלך את החולצה החדשה. ילדתי הקטנה (יום הולדת שמח!) תעמוד על הכסא ותשיר מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שעה שאחותה הגדולה תתהה בקול איך זה שהים נחצה לשניים ואחיה יחפש נמרצות אחרי האפיקומן.

אני מן הסתם אחשוב על חמץ והחמצה ועל אבא שלי שלא הספיק, ואנסה להזכיר לעצמי ולמשפחתי שעבדים היינו, וגרים היינו ודע מאין באת כי לכל סיפור יש מסר. ושמשה הקטן, המגמגם, האנדרדוג הנצחי, דווקא הוא ולא אחר. ואדגיש לילדיי בהזדמנות (חגיגית, בטח חגיגית) זו - הזהרו בבני עניים, ובחלשים ובשונים וביוצאי הדופן ובכלל, בבני אדם, ודיר בלאק אם תעמדו מהצד כשמישהו חלש נפגע.

מסתכלים סביב סביב

אז הנה, שוב, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה.

הולכת לפתוח לאליהו הנביא את הדלת. בכל זאת, מישהו צריך לשמור עלי בלילה הזה.

חג אביב שמח.