30 בספטמבר 2016

תחל שנה וברכותיה

כילדה, הייתי מקבלת מסבא וסבתא שלי בכל שנה בדואר איגרת שנה טובה. בתור מי שהשם השני שלה הוא שושנה (כשזה עוד היה שם של קשישות תימניות, לפני שהפך היפסטרי), תמיד חשבתי שהשושנים המאובקות נצנצים נבחרו במיוחד עבורי. מתוך המעטפה בקעו יונים מסתחררות, סרטים מסתלסלים, שופרות, רימונים, זהב ודבש, ספרי תורה, ילדים ורודי לחיים, חיילים עזי מבט, קיטש, אקסטרווגנזה זוהרת ואיחולי שנה טובה תמימים ופשוטים. ללמדך שככה צריך להתחיל כל דבר בחיים - בתשוקה, בהגזמה, במעוף, בתופים ובמחולות, ובעיקר באמונה נאיבית, נטולת ספקות וציניות. פזרו נצנצים איפה שרק אפשר, כדי שיראו לכם את הדרך הביתה, מוארת מתמיד. תחל שנה וברכותיה - אמן.

28 בספטמבר 2016

זמן לכתב

אֲנִי לֹא בְּאֱמֶת כָּאן
אוקיאנוס אָפֹר כּוֹבֵשׁ בְּמֶּלַח
סְפִינוֹת טְרוּפוֹת וצוּקֵי בַּזֶּלֶת
שְׁחַפִים חַגִים מעליי
״לִמְּסִירָה״, מַצְהִיר הַיָּם:
״סַנְדָּל תִּינוֹק בּוֹדֵד וּמְשּׁוּמָר, בֵּן זוּגוּ נִצַּב עַל הַמַּדָּף בּוֹהֵק בְּבּרוֹנְזָת נֶצַח״.
אִשָּׁה בַּמִּבְטָא חָצַצַי נִגֶּשֶׁת אֶל כִּסֵּא קָנְבס מְפֻסְפָּס
מצִּיעָה סָמְסִינְג קוֹלְד טוּ דְרִינְק
״טוֹפִי בְּטַעַם דְּמָעוֹת בְּבַקָּשָׁה, עִם גַּעְגּוּעַ בַּצַּד״
תֵּבַת נְגִינָה רְחוֹקָה מְנַגֶּנֶת
שִׁיר עֶרֶשׂ מוּכָּר
הִיכּונֹו הַמְּשׁוֹרְרִים, עוּרוּ הַסּוֹפְרִים
עָלוּ עַל סְחַרְחָרָת הַסּוּסִים הָעַתִּיקָה
זְמַן לִכְתֹּב


26 בספטמבר 2016

בורבון

במסגרת חוויותי במרתף הדחוס מעט בו אנו מתגוררים בימים אלה (עד שמשכננו החדש יהיה מוכן), אני מוצאת עצמי יושבת כל ערב בחוץ, על כורסא קטנה ומרוטה שמצאה את עצמה ליד דלתנו. עם הזמן הוצאתי שולחן קטן, קנקן לימונדה עם כוסות ושמיכה קלה, לערבי סתיו צוננים. יש לי תחושה שהעניין מתדרדר והשלב הבא יהיה להוציא את הסריגה שלי, את דגל הקונפדרציה (על אף היותי ינקית ברוחי), בקבוק בורבון ורובה ציד, ליתר בטחון.

 #ראו_הוזהרתם #תמיד_רציתי_פרונט_פורצ׳ #יש_לחם_תירס_על_אדן_החלון

21 בספטמבר 2016

נוטלה

שפל חדש במשוואת הורות-קריירה-מטלות-עומס- לא-הספקתי-פיפי-היום-אני-כבר-אנוח-בקבר: כרגע אכלתי לארוחת ערב פיתה עם שוקולד שנמצאה בילקוט (לפחות נראה שהיא מהיום בבוקר, וכן, אמהות מצקצקות שמעבר למסך, מדובר בקמח לבן ונוטלה).

18 בספטמבר 2016

והגדת

על מה את חושבת, ילדה יהודיה בברלין של 1935?
בעוד שלוש שנים העיר תבער תחת רגלייך, חנות הספרים של אבא ואמא תיעלם לנצח ואת תמצאי עצמך עושה את הדרך לפלשתינה, יחד עם אחיותייך, זו הגדולה וזו הקטנה, שרק נולדה.
ילדה שדורשת בגיל חמש להצטרף לבית הספר, ובאין אפשרות רישום בגיל כה צעיר לבית ספר יהודי, מסכימים הוריה הלמדנים לצרפה לבית הספר הגרמני לשנה, למען תשכיל.
ילדה יהודיה יחידה בכיתה, שמסרבת לעמוד בהמנון המפלגה הנאצית שפותח את יום הלימודים. בת חמש בלבד, יושבת, שעה שכולם שרים.
ילדה שהסיפור שלה הוא סיפורו של העם המשוגע הזה, שמגיעה לתל אביב באוניה ומצטרפת להגנה, מדביקה כרוזים בלילה, משתתפת במצור על בן שמן במלחמת השחרור ופוגשת בסבא החייל, מתאהבת, נישאת לו ומקימה משפחה.
ילדה יהודיה שמאז אותו המנון גרמני סלדה מעדריות, נבערות, לאומניות ומנהיגים נערצים.
ילדה שיודעת שהיא לא כמו כולם, למרות השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, מהרגע שהמורה הגרמני היכה בה בסרגל ביד שמאל הכותבת.
ילדה שאיבדה בן וחתן, שגידלה משפחה ונכדים במסירות ובדאגה רבה, שהיטיבה לרקום ולקרוא ולבשל ולפתור משוואות ולהבין ללבו של ילד.
ילדה שמעל הכל הפנימה והדגישה לנו היטב שהאדם קדוש מן האדמה, ושכל בני האדם נבראו בצלם.
הדור שבנה את הארץ הזו הולך ונעלם, ונשארים רק הזכרונות, הגעגוע וסיפור שיש לספר.
#והגדת



13 בספטמבר 2016

סבתא מרים

רחוב גלבוע שש היה עבורי עיר מקלט והסלון המואר עם הריחות המוכרים היה קודש הקודשים והספריה הגדולה אבן השתיה.
סבתא מרים ממתינה במרפסת בחלוק ביתי, עיניים כחולות, ריח של כביסה ומרק עוף צח עם אטריות.
ראינו יחד עשרות פעמים את הסרטים הבית על המים וצלילי המוסיקה ומרי פופינס, צייצתי לחתולים מהמרפסת החמה, כשאני מוקפת צבעי מים ומכחולים ועפרונות צבעוניים וכתמים ורודים של רקפות.
אח״כ היינו יושבות לנוח, על השולחן מונחים עבורה בקערית ענבים חתוכים עם גבינה לבנה ועבורי צלוחית פלסטיק עם פרוסת עוגת רולדה לצד שוקו בכוס עם קשית מוזהבת. עולמי הרגשי קיבל שמות בגרמנית ישנה ומחבקת - רייזה פיבר, המונגן, וגם וולטשמרץ - יגון העולם המתפשט, הלגיטימי, הטבעי.
שמעתי ממנה סיפורים על בנות שיכולות לבחור בין צמות צפלך לתסרוקת קצרה, על כך שנערות הן כמו לחמניות טריות במאפיה ברלינאית ולכן צריכות להנשא מוקדם, אבל חייבות גם ללמוד ולהשכיל ולדעת שפות ואלגברה ולקרוא היינה וגתה ולומר קדיש על אבא.
שקעתי בספרוני פז מאוירים בנאיביות, באגדות, בספרות בלשים, אגתה כריסטי וננסי דרו, אניד בלייטון ופוצ׳ו, גד ודן ושטרובלפטר. משתעשעת בקוביה הונגרית ועגלת בובות, שמונצעס מהויטרינה, כסא אוכל שוויצרי וסינרי מגבת קטנים.
אהבתי אותך אהבה גדולה סבתא, במיוחד כשתמיד ציינת שאני שוב פעם צודקת, וכמה שאני דומה לסבתא שושנה, שאני קרויה על שמה.
בהקדשתו של סבא ערמון, אביך, לבנותיו, בהקדמה לספרו ״אוצר גנזי״, הוא מבקש - ״לעיין בספרי זה ולקרוא בו בכל עת מצוא, להשפיע על ילדיהן למען יקראו בו וידלו ממנו ידיעות על עולם שחרב, עולם שבלעדיו לא היו מגיעים עד הלום. כמו כן הוא מבקש ״שיתנהגו כאילו היו בנים לכל דבר״ - ואת בדרכו, ליברלית, משכילה, מסורה, סקרנית, יועצת בחכמה.
אני מקווה שאת וסבתא שושנה חולקות עכשיו קפוצ׳ינו טוב שם למעלה, הלט די הנד, עם פרוסת שטרודל וקצפת.
אני בינתיים אחבק את הוולטשמרץ המתפשט בגוף ואת סבא ואמא והמשפחה כולה, ואדע שהיית לי לעיר מקלט.

(לזכר סבתא מרים שלי, שהלכה לעולמה היום)

7 בספטמבר 2016

כביסה

פרבר בורגני, רבע לשמונה, אי שם במרכז הארץ. אמהות דוחקות בילדים להזדרז, אבות משאירים במעלית ניחוח גילוח מהיר, סרט נע, נשק וסע, יום טוב, עוד חיבוק אחד ודי וביי. לראשונה מזה שנים אני עצמאית ועובדת גם מהבית. אלא שלעת עתה, במסגרת המעברים לקראת בית משלי אני נאלצת להסתפק בחדר משלי. כך, מפה לשם, מצאנו עצמנו בפתרון מגורים קטן וזמני - שני חדרים ורבע, מקלחון סמלי, מטבחון מדיני וזהו בגדול. צמצמנו את הבגדים, המשחקים והמזון להכרחי בלבד וגילינו (זהירות, קלישאה שחוקה בדרך) שבאמת לא צריך הרבה. מתברר שהפוגה קלה (וקצרה, אם אפשר) מסגנון חיים צרכני, בורגני, עמוס חפצים ולא אקולוגי היא מבורכת (כלל שלא יחול לעולם על תיקים ונעליים, סייג עבור כל מרימות הגבה שיתקלו בי בהמשך השבוע).
עוד גיליתי שהצניעות יפה לכתיבה ושתנאים של סופרת מיוסרת מהגדה השמאלית הולמים את המלאכה. ברור לי שלאורך זמן אין רומנטיקה בכבסים תלויים ובשיעול שחפני, כפי שחשבתי בנעוריי, אבל החדר הנזירי והצמצום סביב בלי ספק מעוררים את הדמיון. כעת, לכל מי שפוגשת אותי מחר בבוקר בדרך אל הגן ומתנצלת שהיא בלי איפור, אין לי אלא להתנצל בפניה, חומד, שאני בלי חזיה #אין_לי_מכונת_כביסה_מחכה_למשלוח_מהמכבסה