פעם, בגלגול אחר כנראה, היינו נוסעים לסבא וסבתא שלי בחיפה לליל הסדר.
נרגשת ושיכורה מריחות של פריחה, חומרי ניקוי ונעליים חדשות לחג, הייתי רצה בשביל משובץ רקפות ועקבות קיפודים, עולה בעליצות את חמש המדרגות שהובילו אל דלת שמאלית, בקומה ראשונה, בבניין של פעם ונכנסת אל הבית.
מרבית החגים הצטלקו כך או אחרת במהלך השנים, באדיבותה הרבה של המציאות. רק פסח היה ועודנו (טפו חמסה) מועד שזכה לחסד נעורים ונותר שלם, חגיגי ומרגש כשהיה.
כנראה שאלה הימים הארוכים, ההבטחה התמימה שהאוויר החם מביא איתו, ימי ההולדת של ילדיי אהוביי והרעיון שהנה שוב, קרב יום חגם של מספרי הסיפורים, ונשב כולנו רחוצים ומחודשים סביב אותה הגדה ואותם שירים כאילו מה נשתנה ודבר לא השתנה.
קדחתנות אביבית של ימי טרום חג, בליווי זמזום תת קרקעי רוחש של הטבע המשגשג והמפתיע, מתזמרת את הפרפרים בחוץ עם הפרפרים בבטן והתוצאה - ספק חרדה, ספק אושר, ספק.
ובחזרה לחיפה. הבית של סבא וסבתא היה עיר מקלט. ספריות משתרעות לאורך הקירות כולם, אינספור ספרי ילדים ונוער, מרפסת קטנטונת שטופת שמש וצבעי מים ומכחולים זמינים תמיד.
אני על רצפת המרפסת, קוראת לחתולי החצר מהקומה הראשונה, ריח קל של אבק ואורנים וחרוסת ביתית נישא ברוח. לפני 'שולחן עורך' נחליף את בגדי החג לפיג'מות דקות והטוב מכל - סבא אומר שזהו הלילה היחיד בשנה בו אין צורך לומר קריאת שמע על המיטה, כי (איך לא?) אליהו הנביא מגיע והוא זה שאחראי לשמור עלינו הלילה.
מאז, התרבו האביבים והזכרונות.
טיולים, משובות נעורים, אהבות חולפות ואחת גדולה שנשארת עד עצם היום הזה, תריסר שנים בדיוק לאחר שהחלטנו להתחתן, בערב פסח.
בעוד יומיים כולנו מסובין, כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו נזהרים לא ללכלך את החולצה החדשה. ילדתי הקטנה (יום הולדת שמח!) תעמוד על הכסא ותשיר מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שעה שאחותה הגדולה תתהה בקול איך זה שהים נחצה לשניים ואחיה יחפש נמרצות אחרי האפיקומן.
אני מן הסתם אחשוב על חמץ והחמצה ועל אבא שלי שלא הספיק, ואנסה להזכיר לעצמי ולמשפחתי שעבדים היינו, וגרים היינו ודע מאין באת כי לכל סיפור יש מסר. ושמשה הקטן, המגמגם, האנדרדוג הנצחי, דווקא הוא ולא אחר. ואדגיש לילדיי בהזדמנות (חגיגית, בטח חגיגית) זו - הזהרו בבני עניים, ובחלשים ובשונים וביוצאי הדופן ובכלל, בבני אדם, ודיר בלאק אם תעמדו מהצד כשמישהו חלש נפגע.
אז הנה, שוב, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה.
הולכת לפתוח לאליהו הנביא את הדלת. בכל זאת, מישהו צריך לשמור עלי בלילה הזה.
נרגשת ושיכורה מריחות של פריחה, חומרי ניקוי ונעליים חדשות לחג, הייתי רצה בשביל משובץ רקפות ועקבות קיפודים, עולה בעליצות את חמש המדרגות שהובילו אל דלת שמאלית, בקומה ראשונה, בבניין של פעם ונכנסת אל הבית.
מרבית החגים הצטלקו כך או אחרת במהלך השנים, באדיבותה הרבה של המציאות. רק פסח היה ועודנו (טפו חמסה) מועד שזכה לחסד נעורים ונותר שלם, חגיגי ומרגש כשהיה.
כנראה שאלה הימים הארוכים, ההבטחה התמימה שהאוויר החם מביא איתו, ימי ההולדת של ילדיי אהוביי והרעיון שהנה שוב, קרב יום חגם של מספרי הסיפורים, ונשב כולנו רחוצים ומחודשים סביב אותה הגדה ואותם שירים כאילו מה נשתנה ודבר לא השתנה.
 | ||
| שולחן ליל הסדר, לפני (וטוב שאין תמונת אחרי) |
קדחתנות אביבית של ימי טרום חג, בליווי זמזום תת קרקעי רוחש של הטבע המשגשג והמפתיע, מתזמרת את הפרפרים בחוץ עם הפרפרים בבטן והתוצאה - ספק חרדה, ספק אושר, ספק.
 | ||
| איך יודעים שבא אביב? צריך לשלוח ביצה ותפו"א לגן, ככה יודעים |
ובחזרה לחיפה. הבית של סבא וסבתא היה עיר מקלט. ספריות משתרעות לאורך הקירות כולם, אינספור ספרי ילדים ונוער, מרפסת קטנטונת שטופת שמש וצבעי מים ומכחולים זמינים תמיד.
אני על רצפת המרפסת, קוראת לחתולי החצר מהקומה הראשונה, ריח קל של אבק ואורנים וחרוסת ביתית נישא ברוח. לפני 'שולחן עורך' נחליף את בגדי החג לפיג'מות דקות והטוב מכל - סבא אומר שזהו הלילה היחיד בשנה בו אין צורך לומר קריאת שמע על המיטה, כי (איך לא?) אליהו הנביא מגיע והוא זה שאחראי לשמור עלינו הלילה.
מאז, התרבו האביבים והזכרונות.
טיולים, משובות נעורים, אהבות חולפות ואחת גדולה שנשארת עד עצם היום הזה, תריסר שנים בדיוק לאחר שהחלטנו להתחתן, בערב פסח.
בעוד יומיים כולנו מסובין, כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו נזהרים לא ללכלך את החולצה החדשה. ילדתי הקטנה (יום הולדת שמח!) תעמוד על הכסא ותשיר מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שעה שאחותה הגדולה תתהה בקול איך זה שהים נחצה לשניים ואחיה יחפש נמרצות אחרי האפיקומן.
אני מן הסתם אחשוב על חמץ והחמצה ועל אבא שלי שלא הספיק, ואנסה להזכיר לעצמי ולמשפחתי שעבדים היינו, וגרים היינו ודע מאין באת כי לכל סיפור יש מסר. ושמשה הקטן, המגמגם, האנדרדוג הנצחי, דווקא הוא ולא אחר. ואדגיש לילדיי בהזדמנות (חגיגית, בטח חגיגית) זו - הזהרו בבני עניים, ובחלשים ובשונים וביוצאי הדופן ובכלל, בבני אדם, ודיר בלאק אם תעמדו מהצד כשמישהו חלש נפגע.
 |
| מסתכלים סביב סביב |
אז הנה, שוב, קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה.
הולכת לפתוח לאליהו הנביא את הדלת. בכל זאת, מישהו צריך לשמור עלי בלילה הזה.
חג אביב שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה