23 במרץ 2015

החיים עצמם


תסתכלי לאן שאת הולכת, ילדה. על מה את חולמת כ"כ הרבה?




19 במרץ 2015

בלרינה על אופנוע

מעולם לא נסעתי לטיול הגדול. אחרי שנתיים של שירות צבאי תובעני בהן חלקתי את חדרי ואת מקלחת הערב שלי עם חברותיי לנשק, הדבר היחיד שבאמת התחשק לי לעשות היה לשקוע באמבטיית קצף אינסופית.
איתני הטבע של העולם לא קרצו לי. להפך. אחרי שבכל בוקר צפיתי מהחלון בכנרת המבהיקה והמסנוורת מתעוררת לחיים ורחש של שפני סלע ויללות תנים הפכו לפס הקול הלילי שלי, כל שרציתי היה לחזור הביתה, אל הציוויליזציה.
לא עניינו אותי גסטהאוסים אי שם, טרקים מפרכים וסדנאות שתיקה. המטרה הבסיסית היתה לשבת בנחת באחד מבתי הקפה האהובים, לצפות בסרט טוב ואם אפשר – לשוב אל בסיס האם עם שפע שקיות קשיחות ומרשרשות של מלתחה חדשה.
 
home sweet home
כך מצאתי את עצמי בגיל עשרים חובשת את ספסלי האוניברסיטה. שנה לאחר מכן פגשתי את האיש, והשאר – היסטוריה. אמנם לא זכיתי לקחת חלק בזיכרון הישראלי הקולקטיבי המתכנה ביומרה מוצדקת "הטיול הגדול", אבל כאשר אחי הקטן כבש את אוסטרליה וניו-זילנד, קיבלתי הצצה קטנה אל המורשת. 
על אף שאנחנו ממוקמים במרכז העולם, בפריים-לוקיישן מבוקש למדי, מבחר מיילים משעשעים מלווים בנופי אדירים מהעולם התחתון, הצליחו לגרום אפילו לי, נערה אורבנית, לשקול הזמנת כרטיס טיסה.
טסט עשירי חינם
ברט מונרו, זקן ניו זילנדי עם חלום, שאף כל ימיו להגיע על גבי אופנוע ה"אינדיאן סקאוט" העתיק שלו, למישורי המלח של יוטה ולזכות בתואר הנחשק: הרוכב המהיר בעולם. לשם כך הוא יצא לבדו למסע לא פשוט אך רצוף הרפתקאות ומפגשים אנושיים חד פעמיים.

 בסרט הקטן והמרגש "החלום המהיר בעולם" (ארצות הברית, 2005) המבוסס על סיפורו האמיתי לגמרי, מגלם אנתוני הופקינס בחן אופייני כל כך את הדמות הראשית. הופקינס הצליח לשכנע אפילו אותי, למודת מספר טסטים מבייש שאין להזכירו, שנהיגה יכולה להיות חוויה מעוררת השראה. 

הסרט מעניק הצצה לעיירה ניו זילנדית שלווה, על שלל תושביה החביבים ומלווה את מונרו, אישיות רבת קסם עם חוש הומור מקומי ומבטא חצצי, בדרך אל הפסגה. השיא שקבע ברט מונרו מ-1967 לא נשבר מעולם. האיש הפך לאגדה חיה של כח רצון.
בלרינה כחושה במלחמת תרבות
יש קינוחים שאי אפשר לסרב להם. טראפלס שוקולד איכותיים, אננס טרי פרוס דק וסוכריות גומי בתפזורת. בראש הרשימה ניצבת כמובן מנת הדגל של האומה הניו זילנדית: הפבלובה.
אנה פבלובה נולדה בכלל ברוסיה למשפחת איכרים. בעקבות צפייה בהצגת הבלט "היפהפיה הנרדמת", החליטה פבלובה הקטנה והכחושה, שחלומה להפוך לרקדנית. בשנת 1926, בהיותה כבר בלרינה מפורסמת, התארחה פבלובה בוולינגטון אשר בניו זילנד. שף בית המלון, כך מספרת האגדה, יצר לכבודה ובהשראתה, את מנת הפבלובה הראשונה.
 על אף שוויכוח היסטורי ארוך שנים ניטש בין ניו זילנד לאוסטרליה, על זכויות היוצרים של המנה (האוסטרלים טוענים כי הקינוח נוצר לראשונה במלון "אספלנאדה" בפרת' בשנת 1935, ספר בישול ניו זילנדי משנת 1933, מאשר כי הניו זילנדים הם הראויים לכתר ביושר).
של מי היה הרעיון המצוין הזה?
הקינוח לכשעצמו משלב את כל אבות המזון הטובים ביותר: מרנג מתפצח מבחוץ ונימוח מבפנים, תלולית קצפת מכובדת ושפע פירות יער טריים, עטורי רוטב. 
לאלה מאיתנו, יוצאות פולין והסביבה, המנסות להרשים את האורחים בכישורים נוספים מלבד שיחה ערה ומרתקת על ההדחה האחרונה מהמירוץ למיליון, מדובר בקינוח מעורר התפעלות אך קל להכנה (ואפילו כשר לפסח).

סחרור חופשי
 
אם כבר בלרינות, אני לא יכולה להתעלם מזוג הנעליים הנפלא הזה, שספק אם אפשר בכלל לעמוד איתו, וודאי שלא לפזז על שום רחבה. מעבר למחיר ארבעת הספרות המופרך שלהן ועקב הסטילטו המופרך לא פחות, גרסת הבלרינה של מעצב הנעליים חביב הסלבריטאיות כריסטיאן לובוטין, הן בדיוק מה שמגירת הנעליים שלי זקוקה לו.
זוג הנעליים
את הכי יפה כשנוח לך?


בפועל, אני נצמדת כמובן לבלרינות השטוחות שלי, כשבראש רשימת החלומות (וחלומות יש להגשים), חנות הבלרינות המושלמת, repetto paris.

תארזו לי בבקשה אחד מכל צבע

עוד בלרינות שאני אוהבת במיוחד הן אלה של הצייר אדגר דגה.
אני אמנם שונאת לגלות שיוצרים שאני  אוהבת היו אנטישמים מוצהרים, וככזה, גם היצירה של דגה מקבלת תפנית לא נעימה. דגה, לכאורה אימפרסיוניסט, בז לחבריו הציירים האימפרסיוניסטים שנהגו לצייר ספונטנית באוויר הפתוח (Plain air). קצת כמו צלם סטודיו, הוא התמקד (בצורה אובססיבית) בבלרינות הצעירות והיטיב לרשום תנועה אלגנטית ומסחררת (מוכרחה להודות שבלרינה היא בחירה אייקונית מאוד לא יהודית - הגזרה, הקלילות, הגמישות, זקיפות הקומה, המשמעת. כל אלה, איך לומר, לא עולים בקנה אחד עם שנת צהריים בשבת).
 


חדר משלי
ניו זילנד מחזיקה בתואר המדינה הראשונה בעולם שהעניקה זכות הצבעה לנשים. היא המדינה היחידה בעולם שכל משרות השלטון הבכירות בה היו מוחזקות על ידי נשים בעת ובעונה אחת. מחודש מרץ 2005 עד אוגוסט 2006, כיהנו אליזבת השנייה כמלכה, סילביה קרטרייט כמושלת הכללית, הלן קלארק כראש הממשלה, מרגרט ווילסון כיושבת ראש הפרלמנט וסיאן אליאס כנשיאת בית המשפט העליון. מעצמה נשית מנוהלת היטב. כמחווה למדינה שוויונית ומתקדמת, חזרתי למסה המיתולגית של וירג'יניה וולף "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) .
A Room of One's Own
הספר, שמקורו בהרצאות אותן העבירה וולף לקהל סטודנטיות צמא ידע באוניברסיטת קיימברידג', מבסס את הרעיון הסימובלי לפיו כל אישה צריכה שיהיה לה חדר משלה לכתוב בו. חדר במובן של מרחב, לגיטימציה ויכולת עשייה עצמאית.
ה"חדר משלי" כולל עכשיו ארבע מכונות כביסה הממתינות לקיפול, ספרות משפטית עבת כרס, שקית במבה ריקה למחצה ובובת מקה-פקה (אל תנסו אפילו לנחש) מרוטה. אני מודה שיש בי הגעגוע למקום אסתטי, שקט ומאורגן. אם אפשר לסדר שגם ישקיף אל הכבשים הרועות באחו המוריק תחת חלוני בשעה שזוג ציפורים אדומות חזה מקפצות בחדווה אל מפתן הפרקט המבהיק של החדר – מה טוב.

ואקורד סיום (כי הכל מתקשר כמובן) - לכל זוג יש שיר. הנה שלנו.


- את תמונות הסינמגרף שיש בבלוג (קבצי gif, רק נורא יפים), תוכלו למצוא כאן

10 במרץ 2015

פריז

בתחילת פברואר ביליתי סוף שבוע נהדר בפריז, עם אמי היקרה, אלופת הדברים הטובים.

למה שוב פעם לנסוע לפריז? 
השאלה המתבקשת היא - למה לא?

למה לא, בעצם?

ילדיי והאיש נותרו מאחור, ניזונים מפיצה קפואה וקורנפלקס, שעה שאני חרכתי את מדרכות פריז, מקפידה בקנאות לעבור בכל יום בפטיסרי אחד לפחות מתוך הספר המעולה 'הפטיסרי הטובות בפריז' (המבוסס על הבלוג, המעולה לא פחות).


העמסת סוכר באנג'לינה
היה מון בלאן, ואיננו

כדי לסבר את האוזן ולנקר את העין (סתם, לא, אבל זה היה הזוי וכה חד פעמי אז אני חייבת) - 
סעדנו במסעדה בה מקבלים שרפרף עור קטן עבור התיק שלך, שלא יונח חלילה על רצפת העץ הממורקת בדגם פישבון נפלא משנת 1891.
בכל זאת, אמונה מבוססת גורסת שאם מניחים תיק על הרצפה - הכסף בורח ממנו, מה גם שאם מחיר התיק הוא בקורלציה למחיר המנה במסעדה (הזו, אם אתם ממש סקרנים), אז הוא מן הסתם זקוק לכס כבוד משל עצמו. 

כמובן שהאאוטפיט שלי (כמו גם התיק, שלא היה ראוי כלל למושב בו זכה) התאים יותר למנת פלאפל במארה מאשר להוד רוממותו, שף אלן דוקאס (!). תוסיפו לעניין את סוגיית הכשרות (הרגע הזה שבו המלצר המגוהץ מניח אגוז בלתי מזוהה לפנייך ע"מ שתביני מהו המרכיב הסודי) ותקבלו ארוחה משעשעת.

צילמתי וננזפתי (שימו לב לרב המלצרים הרגוז)

אחרי שסיימנו לתהות על מבנה הקינוח (שהיה מופרך לחלוטין מבחינת קונסטרוקציה, מחיר, עיצוב וטעמים וכלל אזוב, שוקולד מופלא, קצף לא מזוהה, תה ירוק וטעם משונה מעט של משחה נגד שרירים תפוסים), אספנו את התיקים ממושבי העור הקטנים והמשכנו הלאה אל עבר שופינג ('איסוף השראות'), פחמימות נוספות (שלא יחסר) ואמנות (כי פריז).
 
 תרבות יום א'

נכנסנו אל מוזיאון האורנז'רי (Musée de l'Orangerie), שהוא, בלי ספק, בעשיריה הפותחת של המוזיאונים החביבים עליי (מתמודד בכבוד מול הפריק קולקשיין (The Frick collection), ראש בראש)

בחדר העגול המציג את החבצלות של מונה בפנורמה נהדרת עמדה משפחה - אב, אם ושלושה ילדים קטנים, תמונת מראה פריזאית למשפחתי שלי.

מעט מקומות גורמים לי להתפעם, במובן של עיניים מוצפות דמעות. הנה אחד מהם

האם, מצוידת בשיקסאפיל מובהק, דקת גו, ארוכת רגליים ולדאבוני, גם נראית אינטיליגנטית וחביבה להפליא, צעדה זקופה לצד שתי בנותיה האירופאיות, הלבושות היטב, שבחנו, למרות גילן הצעיר, את הציורים בעניין.
האב הנאה והתמיר ובנם המנומס להכעיס התייעצו בשקט מקומם לגבי מאפייני הציור המתאר את החבצלות בחורף. 
דמיינתי את ילדיי הנמרצים והנהדרים פוגשים במרחב המפתה והחרישי.
שלא תבינו לא נכון - מדובר בילדים מופלאים, שוחרי תרבות, סקרנים, רחבי אופקים וחובבי אמנות (במיוחד אבסטרקט על קיר גבס). ועדיין. האפשרות שבתי בת השלוש (!) תפנה אליי בלחישה (!) על מנת לא להפר את הדממה, ובכן, צר לי. זה לא יקרה.
ניסיתי להאשים את האזעקות התכופות (פעם בשנתיים, בכל זאת), את מזג האוויר, את הים התיכון, את הטמפרמנט, הגנטיקה, היטלר, יהדות איראן - כולם אשמים. 

עקבתי אחרי המשפחה המשייטת (זה היה נראה כאילו הם נעים על גלגלים חרישיים ורכים) ונקפו געגועיי למשפחתי שלי (המדלגת, הגוררת רגליים, המקפצת).
גמלתי בליבי להקנות לילדי סל תרבות פריזאי הולם ולאמץ עבורי לכשאשוב לארץ, שיק אגבי, עמידה זקופה, נונשלנט מעורר קנאה ואולי גם שמץ של מבטא, שיהיה. 

ההחלטה נגוזה מיד עם שובי, בעודי פורקת את המזוודה ושקיות השופינג, מיוזעת, בחולצת פוקס שחורה מקולקציית ריזורט ספרינג-סאמר '95 בזמן שילדיי בוהים בסדרת המופת (קלוד מונה, שים לב, מאחורייך..) - ״מר עגבניה״.

נשיקה צרפתית מחוץ לאורנז'רי

פריז בפרברים

כדי בכל זאת, להרגיש מעט פריז בפרברים, קניתי לעצמי (בין היתר...) חוברת צביעה נפלאה עם איורים של סמטאות העיר, פריטי אופנה נחשקים ושאר מגדנות. 

העניין הוא שאני חוששת כעת שבנותיי חובבת הצביעה יגלו את החוברת ויעשו בה כרצונן.

הפקרתי כבר בעבר קופסת מקרונים של פייר הרמה על השולחן במטבח ועם שובי מצאתי ערימת פירורים בגוון קסיס ודרישה להחליף את הוופלים (לקוראי הבלוג האירופאים שמעוניינים לאתר ולטעום, שימו לב לדקויות. בחלק מהמקומות, הכפריים בדרך כלל, הם מכונים 'בפלות') ב"עוגיות הטעימות האלה".

וכך, אני מוצאת את עצמי, צובעת בסתר, בלילות, חשה עצמי אמנית שחפנית מהגדה השמאלית הנאלצת ליצור במחשכים.

סליחה, זה שלי מהבית!

שבתי הביתה, שמנה יותר, ענייה יותר (היו סיילים!) ורגועה יותר.

 stripes&smile
(איפה אמנית מיוסרת ואיפה אני)
- את תמונות הסינמגרף שיש בבלוג (קבצי gif, רק נורא יפים), תוכלו למצוא כאן

8 במרץ 2015

ברבי אסטרונאוטית, ידעתי שיום יבוא ותהיי שימושית עבורי

היוש מהפכה פמיניסטית.
נראה לי שאני אאסוף את החפצים שלי ואזוז.
אני אמנם זכאית להצביע ויכולה לחלום להיות כל שאחפוץ (ברבי אסטרונאוטית, ידעתי שיום יבוא ותהיי שימושית עבורי) ונכון שיש לי בן זוג משובח ששוטף כלים באופן בלעדי ומאמין שהפוליצר (או האוסקר, תלוי את מי שואלים) מחכה רק לי, אבל בפועל אני זו שמתעקשת לסמן וי קטן על קידום קריירה אמיתית ומאתגרת, שאיפה לילדים מאושרים ומשגשגים בנוכחות הוריהם, בית מתוחזק היטב ואם אפשר, מלתחה ועור פנים מתוחזקים לא פחות. 

עכשיו - נסו אתן למצוא בין הדבש ובין העוקץ, שעה פנויה לטובת השלמת כתיבת הספר, אפיית עוגה לשבת ואם אפשר גם פיתוח הבנה כלכלית של אפיקי השקעות כדאיים. 
תוסיפו לזה את הניסיון להשוות 12 ימי חופש לשלושת אלפים בערך (עד מתי אוגוסט ועוד) ותגלו שנכשלנו, לצערי, נכון לעכשיו.
ובינתיים, כולנו מנציחות את הפער בהעסקת נשים נטולות ברירה, מודעות, יכולת והשכלה בביצוע רשימת משימות סיזיפיות ובלתי אפשריות תחת הכותרת ״אאוטסורסינג״ כשעמוק בלב אנחנו יודעות שמילים הן הדבר היחיד שאנחנו יודעות לכבס כמו שצריך.
אז תסלחי לי מהפכה פמיניסטית, אבל אני אכניס כעת לארגז קרטון 34 מיילים שטרם נקראו, קיצ׳נאייד בורגני מיותר, רגשות אשמה במשקל וסל כביסה מכושף שלעולם לא מתרוקן ואלך להשלים מיליון שעות שינה. זזתי.

 
פורסם גם כאן (סלונה, 1.9.14)

#יום_האשה_2015






4 במרץ 2015

תחי המלכה אלזה!

לכל אותן אמהות יצירתיות, המשופעות בזמן ו/או אנרגיות ו/או כשרון, שדאגו לתחפושת מקורית (ביאליק עם קן אמיתי של ביצי חופש על הראש, שרה נתניהו קטנה עם שקית בקבוקים לפקדון, רובוטריק שהופך לשקרניק שהופך לאריה דרעי, ג'ואן ריברס אשר שבה מן המתים).

אתן, שהרכבתן משלוח מנות הכולל קאפקייקס טבעוניים יציר כפיכן המטופחות, רעשן אנטרופוסופי, סוכריות הדרים ביתיות ולימונצ'לו שרקחתן בעצמכן.

יש לי שלוש מילים עבורכן: .Let. it. go

‫#‏תחי_המלכה_אלזה‬!




פורים שמח!


סיזיפוס של הצעצועים

אתם יכולים לקרוא לי סיזיפוס של הצעצועים. 

משרה מלאה, מינימום שעות שינה, שלושה קטנטנים טפו ושאיפה בסיסית להרהורים ופחמימות ריקות הובילו אותי לפתרון הולם: שלוש תחנות תרבות בכל שבוע.
בעודי מתמרנת בין תשע קבוצות וואטסאפ פעילות (זהירות, לא להתבלבל), חמישה עשר משלוחי מנות ונצנצים בכל אשר אפנה – גמלה בליבי ההחלטה: עליי להצטייד במרחב נשימה ונשמה. 



ליקוט קפדני ומדויק של אבות מזון לנפש, בדגש על כאלה המתאפשרים בסוף יום עמוס, בחושך, במזגן, שעה שנשימותיהם הקצובות, אגרופיהם הקפוצים וזיעתם המתוקה של הילדים מניחה את הדעת ואת הלב.
נכון שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. קורה מפעם לפעם שנוף מולדתי מותיר אותי מזיעה וחבוטה. הפקקים של הבוקר והימים העמוסים שולחים אותי שוב ושוב אל מחוזות אחרים וקרים.

אליס בארץ הפלאות

חולשתי לסופרות קנדיות מתחילה כנראה באי הנסיך אדוארד. ככל הנערות, גם אני פסעתי אל עבר אגם המים המזהירים לצד דמותה האדמונית של אן שרלי. מדרכות תל אביב הלוהטות הומרו באחת ליערות אפלים וצוננים, עטויי אזוב ושרכים ואבונלי המוסרנית והקרתנית הילכה עליי קסם עלומים ופיוט.
מאז, שלל לוחות צפחה התנפצו על ראשי ולא נשאר לי דבר מלבד חיבה לשרוולים תפוחים, סופרות קנדיות משובחות ושיכר אפרסקים מתוק. 


אליס מונרו, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2013 העניקה לי את אפקט אבונלי שוב, אחרי עשרים שנה: התחושה הברורה, המכאיבה אפילו, שספר נכתב במיוחד עבורי.
מונרו, וגם מרגרט אטווד הקנדית עטורת הפרסים והמעולה לא פחות, כותבות על הכאב הזה, של להיות נערה, בדיוק נטול מלמלות וחף מגינונים.
מונרו מצליחה באמצעות כתיבה מצומצמת ונדירה להפוך מציאות קטנה של חיי יום יום אנושיים לסיפורים קצרים המקובצים יחד למכלול הגדול בהרבה מסך חלקיו.
בהקדמה לספר "בריחה" כותב הסופר ג'ונתן פרנזן על מונרו "כשאני קורא את מונרו, אני נכנס למצב של הרהור שקט שבו אני חושב על חיי שלי. היא אחת מקומץ סופרים שאני חושב עליהם כשאני אומר שספרות היא הדת שלי."
סיפור קצר. תדע כל אם עבריה שזכתה לעשרים דקות פנויות שביכולתה להפליג אל מעבר לצלחות פלסטיק, צעצועי אמבטיה ושיעורי בית בחשבון אל כפרים קנדיים ועיירות קטנות, טבע ודמעות ולהספיק לחזור בשלום אל ארוחת הערב, קצת כמו אליס בארץ הפלאות.

רותקו

באחת הסצנות היותר מוצלחות ב"מד מן" מתגנב צוות הסוכנות למשרדו של קופר להתבונן בציור של מארק רותקו שרכש קופר בעשרת אלפים דולר (!). רובם לא מבינים אבל קן קוסגרוב מציין: "זה כמו להסתכל במשהו עמוק מאוד", הוא אומר, "אפשר ליפול פנימה".


רותקו, הצייר היהודי אמריקאי, ממייסדי אסכולת ניו יורק, הפך את שדות הצבע למופת. 
משטחי צבע מלבניים, קולור בלוק של אקספרסיוניזם מופשט, תקראו לזה איך שלא תרצו, זה פשוט נורא נורא יפה.
מעבר לעדינות, לתמהיל הצבעים המדויק ול feel המודרני יש בציורים של רותקו אלמנט מדיטטיבי ממש, שזה בדיוק מה שאני זקוקה לו בתום יום מעייף.
בחודש מאי 2007  נמכר ציור של רותקו, "מרכז לבן" (White Center)  משנת  1950 ב-72.8 מיליון דולר, במכירה פומבית של אמנות בת זמננו שקיים בית המכירות סותבי'ז בניו יורק, ובכך קבע שיא חדש במכירה פומבית, הן ליצירה של רותקו והן ליצירת אמנות בת זמננו.
בעליו של הציור היה המיליארדר דיוויד רוקפלר, שרכש את הציור בשנת 1960  ושילם עבורו 10,000 דולר בלבד (ממש כמו קופר...)  
לחגיגת יום ההולדת הבאה – אנא, אין צורך כלל בשוברים למסאז', חולצות מזארה ואיפור משובח – כזה בדיוק בבקשה. אני כבר יודעת בדיוק איפה אני עומדת לתלות אותו.



זכרונות מחוף ברייטון

שמש קופחת, דלי של דורה וענבים מצופים חול? הצחקתם אותי.
למי ששואל – אני בחוף ברייטון, צועדת על גבי חצץ מנצנץ בעוד השחפים מנמיכים עוף מעליי באוויר הקר. מוזיקה מכשפת מאי שם מבשרת: "סחרחרה עתיקה לפנייך". אנוכי, אולי חברת מערכת "סוסים וכלבי ציד", אולי ציירת העסוקה ברישום המתרחצים ואולי אספנית מאובנים מוציאה מהסל טופי קרמל מלוח, צנצנות לימונדה ורודה וכריכי מלפפונים.
הבלוג http://design-seeds.com/ הוא בעצם לוח השראה המתבסס על פלטת צבעים לפי בחירתכן. זקוקות לזמן חלימה ואסקפיזם חמקמק וטהור? זה המקום עבורכן.
התהליך פשוט: באמצעות סרגל צבעים את בוחרת את הבסיס לפלטת הגוונים בה תחשקי ובהינף קולמוס דיגיטלי מופיעים בפנייך צילומי הצבע היפים בעולם.
אפשר גם לבחור צילומים על פי נושא, להתמקד ברעיונות לקראת שיפוץ, חתונה או אירוע הדורש אריזה של צבע ולמי שחייבת שופינג בשביל להשלים את החוויה – לרכוש את הצבעים שהיא בחרה לפי קוד, ולבחור לעצמה הדפס ממוסגר יפהפה לקינוח.  #אני_לא_באמת_כאן