22 ביוני 2017

עוד סיפור אחד

אני שוקדת בימים אלה (בלילות, אם לדייק) על כתיבת ספר למבוגרים. כמי שכותבת עד כה בהנאה רבה לילדים, אני מנסה, יש שיגידו ביומרנות, לאתר את הקולות המעטים (גרוסמן, מאיר שלו, דורית רביניאן ואתגר קרת למשל - ואשמח לשמוע על עוד כאלה) שמצליחים לכתוב היטב גם וגם ולנסות לפצח מול עצמי וללמוד איך ניתן לשלוט וללהטט בשני הז'אנרים במידה שווה.
שהרי ילדים מזהים זיוף מקילומטרים וכדי לקלוע מוכרח הכותב להגיש עבורם טקסט צלול כבדולח. כמבוגרים קוראים אנחנו נוטים לפעמים (אני לפחות) להצמד לצייטגיייסט (סיפורה של שפחה המעולה), לקנות בעקבות ביקורות (סטונר האוברייטד) או להתפתות לכריכה מבטיחה (מזוודה, זוג נעליים מתחילת המאה, תפוזים בקערה) - ועם זאת, הקולות הספרותיים הנחשבים משובחים למבוגרים, הם אכן מעולים ומוצדקים.
המסקנה הזמנית שלי מהמחקר (הבלתי מבוסס:)) היא שהסופרים שיודעים לספר סיפור באותה רמה משובחת גם לקטנים וגם לגדולים מתייחסים לקורא המבוגר כאל ילד, במובן הכי טוב ונקי של המילה. הם כולם פונים אל הגרעין הפנימי, מתוך ידיעה ברורה ומדויקת שבסופו של דבר, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, בני שש בערך, וכולנו זקוקים בסך הכל לרק עוד סיפור אחד טוב לפני השינה.

20 ביוני 2017

קמץ קטן

כששיר לא מנוקד, כך - בעירום מוגש
אל הקהל צמא הדעת, ללא גנדור נדרש
הוא כמו אישה שבעת ימים שזה עתה התעוררה
ואין לה חן טבעי של משכימים
בכל זאת, היא איננה צעירה
כי העברית שפה אריסטוקרטית
המתגלגלת על לשון כמו גבירה
היא מתוכשטת, מפורכסת, מתהדרת
וגחמנית! את במלעיל או במלרע?
עברית שפה קשה
אשר דורשת קישוטים
ויש אשר יאמרו – קדושה
המעוטרת תכשיטים
וְכָך חִירִיק מוּנָח לוֹ כְּתִלְיוֹן
וְעָגִילֵי שׁוּרוּק בְּטָבּוּרָה
וְמִתְהָדֶרֶת בְּחוֹלָם כְּבֶמִגְבָּעַת
וְגַם עַל הָסֶגוֹל הִיא לֹא וִיתְרָה
לְמָרְגֶלוֹתְיה – מַדְרֵגוֹת קֻבּוּץ
וְשׁין אוֹ שִׂין (תָּלוּי בָּמַצַּב רוּחַ)
וְעָקֵבֵי שְׁווא נָע וַנָחַ לְמִנְעָלֵיה
וְאָז פָּתָח (גָּנוּב!) בָּסוֹף מָתוּחַ
וְרַק חָטַף קָמָּץ נִזְנָח פִּתְאוֹם
אוּלַי נִרְדָּם מִבְּלִי מֵשִׂים בָּצָהֳרַיִם
וּבקוּפְסָת הָתַכְשִׁיטִים נִשְׁכַּח
לְלֹא שימוש - נוֹתַר הוּא בָּשׁוּלָיים
הָמַסְקָנַה –
מוּטָב לִהְיוֹת שְווא נָע וָנָד
אוֹ לְפָחוֹת חוֹלָם חֲסֵר
רַק לֹא חָטַף קָמָּץ קָטָן בּוֹדֵד
כִּי לָעִבְרִית – צָרִיך לְהִתְמָסֶר

12 ביוני 2017

בוקר

הבוקר, שלא כדרכי העצלה, החלטתי לשוב בחזרה מהגן דרך שדה צדדי במטרה להצהיר בגאווה שהנה, צעדתי היום נמרצות חצי שעה בבוקר, היה תענוג ואני כה בכושר וחייבת עכשיו קפה ואולי גם מאפה קטן.
בעודי מדמיינת תוך כדי תנועה כיצד אני הולכת ומרזה מצאתי עצמי במרחק של מטר מול כלב זאב משוחרר שחשף לעומתי שיניים חדות ונבח כאילו הפרעתי לו באמצע קפה ומאפה בשולחן הקבוע שלו.
אני אישה למודת בהלה, חרדות לא זרות לי ואני תסריטאית אימה מדופלמת. אבל הפעם זה היה רגש אחר. פחד טהור, נקי, במלוא יפעתו. בעולם בו אנחנו כמעט תמיד נתונים לרגשות מעורבים, מפולטרים, מתוזמרים, בעולם בו שלל קולות מכתיבים לנו קצב פנימי באמצעות הגיון הייתי הבוקר לרגע אחד אדם קדמון שחווה פעימת רגש כה מזוקקת, חוויה כל כך נקיה שאין לי אלא לכתוב עליה.
למאפה שלום. המסקנה: יש נשים קדמוניות שמוטב להן להשאר במערה ולצייר על הקירות

4 ביוני 2017

חתימות

פעם, בהיותי נערה תל אביבית, הייתי מבריזה מבית הספר לככר מלכי ישראל בואכה 1995, עוברת מדוכן לדוכן ומרגישה שכל כריכת ספר היא דלת ארון לנרניה הפרטית שלי.
ביום שלישי הבא, 13.6, 18:30 אני שוב מבריזה (מקלחות, ארוחת ערב ואיסופים) ומגיעה לחתום בככר.
נתראה.