מיקרו דור

מדריד

1. קראו לי שמרנית אבל בסופו של דבר הכי אוהבת חופשות עירוניות. די לי בפונטנה חביבה, שדרת חנויות טובה ושולחנות קטנים עם מפות לבנות שפונים אל הרחוב.
2. בתור מי שלא ממש מבינה למה מעצר בית הוא עונש (זה אמור להיות פרס!) אני ממש לא מעוניינת לצאת מאזור הנוחות שלי או מהקופסא, כל עוד היא ממוזגת, כמובן. התוצאה: חופשה אירופאית (שוב).
3. בפינת הפארק המטופח עמד אדם זקן וניגן בכלי הנגינה האהוב עליי - אקורדיון. מדובר באחד מכלי הנגינה היחידים שמפיקים נעימה שמצליחה להיות בו זמנית כה שמחה וכה עצובה. ניגון של אנשים נטולי מולדת ומלאי געגוע - צוענים, יהודים, מהגרים ואלו שלבם נשבר לרסיסים.
4. ארוחת בוקר. משפחה אירופאית שקטה מסתפקת בחצי אשכולית לנפש פלוס קפה למבוגרים ויוגורט לילד המנומס. משפחה ישראלית קולנית עם ילדים יחפים (למה. ירדתם. בלי. נעליים?!), תריסר כוסות מיץ תפוזים, באגט לכל נפש, קורנפלקס (2 סוגים לילד) וכמובן סניף פטיסרי מקומי שנפתח ממש בשולחן שלנו עם שלל מאפים, ליתר בטחון.
5. גם במדריד חם, אבל נעים ונינוח ומחויך.
צהריים, שרב, עייפות? הספרדים יוצאים מהמשרד ונכנסים לפוך פלוס חושך פלוס מזגן. אחרי שנ״צ וסנגריה בטח שנעים ונינוח ומחוייך. המועמד הבא שמציע סיאסטה לכל אזרח מקבל את קולי פלוס שלום במזרח התיכון על הדרך.
#חמש_מחשבות_על #יש_מצב_שהנגן_בפארק_היה_אליהו_הנביא_רק_אומרת

עוד סיפור אחד

אני שוקדת בימים אלה (בלילות, אם לדייק) על כתיבת ספר למבוגרים. כמי שכותבת עד כה בהנאה רבה לילדים, אני מנסה, יש שיגידו ביומרנות, לאתר את הקולות המעטים (גרוסמן, מאיר שלו, דורית רביניאן ואתגר קרת למשל - ואשמח לשמוע על עוד כאלה) שמצליחים לכתוב היטב גם וגם ולנסות לפצח מול עצמי וללמוד איך ניתן לשלוט וללהטט בשני הז'אנרים במידה שווה.
שהרי ילדים מזהים זיוף מקילומטרים וכדי לקלוע מוכרח הכותב להגיש עבורם טקסט צלול כבדולח. כמבוגרים קוראים אנחנו נוטים לפעמים (אני לפחות) להצמד לצייטגיייסט (סיפורה של שפחה המעולה), לקנות בעקבות ביקורות (סטונר האוברייטד) או להתפתות לכריכה מבטיחה (מזוודה, זוג נעליים מתחילת המאה, תפוזים בקערה) - ועם זאת, הקולות הספרותיים הנחשבים משובחים למבוגרים, הם אכן מעולים ומוצדקים.
המסקנה הזמנית שלי מהמחקר (הבלתי מבוסס:)) היא שהסופרים שיודעים לספר סיפור באותה רמה משובחת גם לקטנים וגם לגדולים מתייחסים לקורא המבוגר כאל ילד, במובן הכי טוב ונקי של המילה. הם כולם פונים אל הגרעין הפנימי, מתוך ידיעה ברורה ומדויקת שבסופו של דבר, כולנו, בלי יוצא מן הכלל, בני שש בערך, וכולנו זקוקים בסך הכל לרק עוד סיפור אחד טוב לפני השינה.

קמץ קטן

כששיר לא מנוקד, כך - בעירום מוגש
אל הקהל צמא הדעת, ללא גנדור נדרש
הוא כמו אישה שבעת ימים שזה עתה התעוררה
ואין לה חן טבעי של משכימים
בכל זאת, היא איננה צעירה
כי העברית שפה אריסטוקרטית
המתגלגלת על לשון כמו גבירה
היא מתוכשטת, מפורכסת, מתהדרת
וגחמנית! את במלעיל או במלרע?
עברית שפה קשה
אשר דורשת קישוטים
ויש אשר יאמרו – קדושה
המעוטרת תכשיטים
וְכָך חִירִיק מוּנָח לוֹ כְּתִלְיוֹן
וְעָגִילֵי שׁוּרוּק בְּטָבּוּרָה
וְמִתְהָדֶרֶת בְּחוֹלָם כְּבֶמִגְבָּעַת
וְגַם עַל הָסֶגוֹל הִיא לֹא וִיתְרָה
לְמָרְגֶלוֹתְיה – מַדְרֵגוֹת קֻבּוּץ
וְשׁין אוֹ שִׂין (תָּלוּי בָּמַצַּב רוּחַ)
וְעָקֵבֵי שְׁווא נָע וַנָחַ לְמִנְעָלֵיה
וְאָז פָּתָח (גָּנוּב!) בָּסוֹף מָתוּחַ
וְרַק חָטַף קָמָּץ נִזְנָח פִּתְאוֹם
אוּלַי נִרְדָּם מִבְּלִי מֵשִׂים בָּצָהֳרַיִם
וּבקוּפְסָת הָתַכְשִׁיטִים נִשְׁכַּח
לְלֹא שימוש - נוֹתַר הוּא בָּשׁוּלָיים
הָמַסְקָנַה –
מוּטָב לִהְיוֹת שְווא נָע וָנָד
אוֹ לְפָחוֹת חוֹלָם חֲסֵר
רַק לֹא חָטַף קָמָּץ קָטָן בּוֹדֵד
כִּי לָעִבְרִית – צָרִיך לְהִתְמָסֶר

דירה להחליף

בוקר

הבוקר, שלא כדרכי העצלה, החלטתי לשוב בחזרה מהגן דרך שדה צדדי במטרה להצהיר בגאווה שהנה, צעדתי היום נמרצות חצי שעה בבוקר, היה תענוג ואני כה בכושר וחייבת עכשיו קפה ואולי גם מאפה קטן.
בעודי מדמיינת תוך כדי תנועה כיצד אני הולכת ומרזה מצאתי עצמי במרחק של מטר מול כלב זאב משוחרר שחשף לעומתי שיניים חדות ונבח כאילו הפרעתי לו באמצע קפה ומאפה בשולחן הקבוע שלו.
אני אישה למודת בהלה, חרדות לא זרות לי ואני תסריטאית אימה מדופלמת. אבל הפעם זה היה רגש אחר. פחד טהור, נקי, במלוא יפעתו. בעולם בו אנחנו כמעט תמיד נתונים לרגשות מעורבים, מפולטרים, מתוזמרים, בעולם בו שלל קולות מכתיבים לנו קצב פנימי באמצעות הגיון הייתי הבוקר לרגע אחד אדם קדמון שחווה פעימת רגש כה מזוקקת, חוויה כל כך נקיה שאין לי אלא לכתוב עליה.
למאפה שלום. המסקנה: יש נשים קדמוניות שמוטב להן להשאר במערה ולצייר על הקירות

חתימות

פעם, בהיותי נערה תל אביבית, הייתי מבריזה מבית הספר לככר מלכי ישראל בואכה 1995, עוברת מדוכן לדוכן ומרגישה שכל כריכת ספר היא דלת ארון לנרניה הפרטית שלי.
ביום שלישי הבא, 13.6, 18:30 אני שוב מבריזה (מקלחות, ארוחת ערב ואיסופים) ומגיעה לחתום בככר.
נתראה.