בוקר

הבוקר, שלא כדרכי העצלה, החלטתי לשוב בחזרה מהגן דרך שדה צדדי במטרה להצהיר בגאווה שהנה, צעדתי היום נמרצות חצי שעה בבוקר, היה תענוג ואני כה בכושר וחייבת עכשיו קפה ואולי גם מאפה קטן.
בעודי מדמיינת תוך כדי תנועה כיצד אני הולכת ומרזה מצאתי עצמי במרחק של מטר מול כלב זאב משוחרר שחשף לעומתי שיניים חדות ונבח כאילו הפרעתי לו באמצע קפה ומאפה בשולחן הקבוע שלו.
אני אישה למודת בהלה, חרדות לא זרות לי ואני תסריטאית אימה מדופלמת. אבל הפעם זה היה רגש אחר. פחד טהור, נקי, במלוא יפעתו. בעולם בו אנחנו כמעט תמיד נתונים לרגשות מעורבים, מפולטרים, מתוזמרים, בעולם בו שלל קולות מכתיבים לנו קצב פנימי באמצעות הגיון הייתי הבוקר לרגע אחד אדם קדמון שחווה פעימת רגש כה מזוקקת, חוויה כל כך נקיה שאין לי אלא לכתוב עליה.
למאפה שלום. המסקנה: יש נשים קדמוניות שמוטב להן להשאר במערה ולצייר על הקירות