חמש מחשבות על אופנה

1. שאיפתי: להפוך קשישה אלגנטית. הבעיה: כרגע האלגנטיות ממני והלאה. יום יבוא ואולי גם אני, כבאני מקדוגל ושאר חברותיה לברידג' ולסקוטש, אטפח רעמה סגולה גבוהה, צעיפי משי וחליפות שאנל. בינתיים אני נאלצת לחמוק מפרצופים מוכרים (אתם יודעים מי אתם) בדרך לגן.

שמחת זקנתי, מן הסתם זו תהיה התוצאה

2. לפתע הבנתי: חיבתי לאנת׳רופולוג׳י ושאר מותגי בוהו-שיק לעשירות אינה באשמתי. תחילתה בחנויות לורה אשלי של שנות התשעים (היוש שמלה פרחונית, דוק מרטינס וכובע קטיפה מיותר) וסופה באינספור חולצות תחרה בהירות, צעיפי קשמיר מיותרים ובקבוקונים חסרי תכלית מיותרים עוד יותר.

מה הכוונה 'למה זה מיועד?'

3. כשאנחנו לא בארץ (אל דאגה, אנו פה) גם אנחנו, כמו רבים אחרים, מוצאים עצמנו רוכשים פריטי לבוש שנראים לגיטימיים ורבי חן על המקומיים, בשאיפה לאמץ סגנון דומה. חליפת פסי סיכה אפורה עם עניבה ורודה אמורה לשוות לו אפיל איטלקי נינוח וכובע לבד רחב שוליים עם מעיל צבאי אמור להעניק לי אפקט פריזאי לא מתאמץ. איכשהו, כשנוחתים בפרבר הישנוני בו אנו חיים, האיטליאנו והצרפתייה פחות מתלבשים עלינו. התוצאה: מביכה עד מביכה מאוד.

נעליים בלי גרביים פלאס ז'קט. בול למזג האוויר. גם התיק מאוד פרקטי

שניה זורקת על עצמי שלייקעס וכובע ויוצאת לאסוף את הילדים

4. יש יתרון בולט לארון הומוגני המכיל בעיקר פסים, אפור ונייבי ולפחות חמש שמלות שחורות פעילות. אין צורך להחריש קניות (ראו בעניין זה את הטור המצוין של שלי גרוס) מכיוון שכל הבגדים החדשים כבר נראים מוכרים.

הסריג הינו חדש. לא ניכר.

5. כשהנעליים והתיק איכותיים (אבל ממש), כל היתר כבר לא ככ חשוב. או כפי ששאלה פעם בתי החכמה: ״אמא, מי זו זארה שמביאה לך את כל הבגדים? השמלה מזארה, החולצה מזארה״. תחי דודה זארה הטובה.