שיר של בוקר חדש

בוקר, אור גדול בוקע

כמו לידה אל מול שמים

ילדיי נמים בחושך

מרתיחה קומקום של מים.
"קומו, קומו, מאוחר"
בין החדרים עוברת
כר וכסת ושמיכה
תחת שמש מנערת.

בקומקום רותחים המים
יום חדש מבעבע
כף קפה ושני סוכר
כגלגל לאיש טובע.
שבע ועשרים כעת
משאית פונה אחור
צפצופה מחריד רחוב
מבשר: עוד יום אפור.

בכי. ״היא לקחה לי״.
״לא נכון! זה הוא אמר!״
״איפה הם המשקפיים?״
״ילדים! כבר מאוחר!״
״יש מבחן היום, שכחתי״.
(לא. אינני מתרגשת)
״זה חבל מאוד״, נוזפת
״אמא! איפה המברשת??״

יש כרבולת בתסרוקת
(לו היה פה תרנגול...)
והגרב לא נוחה לי
(כבר מותר לי אלכוהול?)
והגבר, איפה הוא?
כבר יצא מזמן, מיהר!
פמיניזם, כשתוכל
אבקש שתתקשר.
בינתיים נעלמו:
מוצצים, סדין רטוב
ומקצת עשתונותיי
כך אבדו להם בלי שוב.
יופי, התקדמנו קצת
״מה למרוח בכריך?״
סוגיה הרת גורל
להוסיף גם פרי צריך.

האמינו, זו העת
למעליות נמתין
״נו כבר, בואי, מה עכשיו״
חם, כה חם בפלשתין.
אל הדרך כך יצאנו
אם ואווזים שלושה
ואל יום חדש נחבטנו
(מאחרת לפגישה!)
משאית רחוב חוסמת
הקפה כבר התקרר
אהוביי נפשי חיבקוני
וראשי קצת מסתחרר.

כך, פוסעים אל בית הספר
שלושת מחזירי האור
וברדיו שיר של פעם
ודמעות אליי רמזור.
"לא אוכל היום לבוא -
"מצטערת, זה שיעול".
יום מושלם נגמר בפוך
דלת. חושך ומנעול.
שקט. בית ריק מואר.
מרתיחה קומקום חדש.
קול גיזום מן החלון
והפעם – תה עם דבש.

כי יומי עליי הומתק
שש שעות שחרור, חירות!
פמיניזם גבירותיי
הוא כוחה של אפשרות.