שיר של בוקר חדש

בוקר, אור גדול בוקע

כמו לידה אל מול שמים

ילדיי נמים בחושך

מרתיחה קומקום של מים.
"קומו, קומו, מאוחר"
בין החדרים עוברת
כר וכסת ושמיכה
תחת שמש מנערת.

בקומקום רותחים המים
יום חדש מבעבע
כף קפה ושני סוכר
כגלגל לאיש טובע.
שבע ועשרים כעת
משאית פונה אחור
צפצופה מחריד רחוב
מבשר: עוד יום אפור.

בכי. ״היא לקחה לי״.
״לא נכון! זה הוא אמר!״
״איפה הם המשקפיים?״
״ילדים! כבר מאוחר!״
״יש מבחן היום, שכחתי״.
(לא. אינני מתרגשת)
״זה חבל מאוד״, נוזפת
״אמא! איפה המברשת??״

יש כרבולת בתסרוקת
(לו היה פה תרנגול...)
והגרב לא נוחה לי
(כבר מותר לי אלכוהול?)
והגבר, איפה הוא?
כבר יצא מזמן, מיהר!
פמיניזם, כשתוכל
אבקש שתתקשר.
בינתיים נעלמו:
מוצצים, סדין רטוב
ומקצת עשתונותיי
כך אבדו להם בלי שוב.
יופי, התקדמנו קצת
״מה למרוח בכריך?״
סוגיה הרת גורל
להוסיף גם פרי צריך.

האמינו, זו העת
למעליות נמתין
״נו כבר, בואי, מה עכשיו״
חם, כה חם בפלשתין.
אל הדרך כך יצאנו
אם ואווזים שלושה
ואל יום חדש נחבטנו
(מאחרת לפגישה!)
משאית רחוב חוסמת
הקפה כבר התקרר
אהוביי נפשי חיבקוני
וראשי קצת מסתחרר.

כך, פוסעים אל בית הספר
שלושת מחזירי האור
וברדיו שיר של פעם
ודמעות אליי רמזור.
"לא אוכל היום לבוא -
"מצטערת, זה שיעול".
יום מושלם נגמר בפוך
דלת. חושך ומנעול.
שקט. בית ריק מואר.
מרתיחה קומקום חדש.
קול גיזום מן החלון
והפעם – תה עם דבש.

כי יומי עליי הומתק
שש שעות שחרור, חירות!
פמיניזם גבירותיי
הוא כוחה של אפשרות.

רשימת מכולת

(מקבלת סמס מהסופר: "מה להביא?")

הָבֵא לִי
הִזְדַּמְּנֻויּוֹת שָׁווֹת
וּשְׁעוֹת שֵׁנָה בְּרוּכָה וּנְטוּלַת בַּלָּהוֹת
מֶלַח בַּאֲוִויר
וְסֻכָּר בַּנְשָׁמָה
וּסְמַרְטוּט נָקִי לְמָרֶק אֶת נְקִיפוֹת הַמַּצְפּוּן

‫#‏אוקי_סבבה_צריכה_עוד_משהו‬?

אבדה

קַמְתִּי
וְלֹא יָדַעְתִּי
אִם אֱמֶת אוֹ בְּדָיָה אוֹ חֲלוֹם הָיָה
יְקִיצַת פֶּתַע פִּתְאוֹם
וְלֹא הִכַּרְתִּי
בֵּין יֵבַבַת בִּתִּי לְצִלְצוּלִי חֲצוֹת לחֲתוּלָה בְּעוֹנָתָה מֵאֵי שם
גָּלַלְתִּי תְּרִיסֵי אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ
וְהָיָה עָלַיי יוֹמִי הֶרגֶל
ובּהֵיסח הַדַּעַת
כְּאֲבֵדָה
שָׁב אֵלַי חֲלוֹמִי
וְלֹא הִכַּרְתִּי
אִם אֱמֶת אוֹ בְּדָיָה אוֹ חֲלוֹם הָיָה

הפנקס - רשימה #2

בילדותי, עת התלוננתי מפעם לפעם על תפזורת הנמשים שעל אפי, ציטט אבי בחיוך: "פנים בלי נמשים הם כמו שמיים בלי כוכבים". על שש יתומות ג'ינג'יות ספרותיות הששות אלי משובה ותעוזה ברשימה נוספת (#2) בכתב העת הפנקס ←

bit.ly/1okrOiF

לא הערב

קוֹרֶה שֶׁאִשָּׁה שָׁבָה הַבַּיְתָה
וּמַבִּיטָה בָּרְאִי בָּחַטַף, בְּאוֹר פְלוֹרְצֶנְטִי לָבַן
וּמְגַלָּה שֶׁהִיא כָּל מָה שֶׁהִיא חָשְׁבָה שֶׁהִיא:
בָּבוּאָה לֹא צְפוּיָה שֶׁל לֵאוּת בֵּין עַרְבַּיִם

וְהַתִּיק חוֹרֵץ בִּבְשֹרָה פִּתְאוֹם
וְרֵיחַ שֶׁל טִגּוּנִי מָדְּרְגוֹת מִתְנַפֵּל מֵאֵיזוֹ דֶּלֶת
וְהִיא יוֹדַעַת שֶׁהִנָּךְ יָפה רָעַיָיתִי
אֲבָל לֹא הָעֶרֶב

חמש מחשבות על אופנה

1. שאיפתי: להפוך קשישה אלגנטית. הבעיה: כרגע האלגנטיות ממני והלאה. יום יבוא ואולי גם אני, כבאני מקדוגל ושאר חברותיה לברידג' ולסקוטש, אטפח רעמה סגולה גבוהה, צעיפי משי וחליפות שאנל. בינתיים אני נאלצת לחמוק מפרצופים מוכרים (אתם יודעים מי אתם) בדרך לגן.

שמחת זקנתי, מן הסתם זו תהיה התוצאה

2. לפתע הבנתי: חיבתי לאנת׳רופולוג׳י ושאר מותגי בוהו-שיק לעשירות אינה באשמתי. תחילתה בחנויות לורה אשלי של שנות התשעים (היוש שמלה פרחונית, דוק מרטינס וכובע קטיפה מיותר) וסופה באינספור חולצות תחרה בהירות, צעיפי קשמיר מיותרים ובקבוקונים חסרי תכלית מיותרים עוד יותר.

מה הכוונה 'למה זה מיועד?'

3. כשאנחנו לא בארץ (אל דאגה, אנו פה) גם אנחנו, כמו רבים אחרים, מוצאים עצמנו רוכשים פריטי לבוש שנראים לגיטימיים ורבי חן על המקומיים, בשאיפה לאמץ סגנון דומה. חליפת פסי סיכה אפורה עם עניבה ורודה אמורה לשוות לו אפיל איטלקי נינוח וכובע לבד רחב שוליים עם מעיל צבאי אמור להעניק לי אפקט פריזאי לא מתאמץ. איכשהו, כשנוחתים בפרבר הישנוני בו אנו חיים, האיטליאנו והצרפתייה פחות מתלבשים עלינו. התוצאה: מביכה עד מביכה מאוד.

נעליים בלי גרביים פלאס ז'קט. בול למזג האוויר. גם התיק מאוד פרקטי

שניה זורקת על עצמי שלייקעס וכובע ויוצאת לאסוף את הילדים

4. יש יתרון בולט לארון הומוגני המכיל בעיקר פסים, אפור ונייבי ולפחות חמש שמלות שחורות פעילות. אין צורך להחריש קניות (ראו בעניין זה את הטור המצוין של שלי גרוס) מכיוון שכל הבגדים החדשים כבר נראים מוכרים.

הסריג הינו חדש. לא ניכר.

5. כשהנעליים והתיק איכותיים (אבל ממש), כל היתר כבר לא ככ חשוב. או כפי ששאלה פעם בתי החכמה: ״אמא, מי זו זארה שמביאה לך את כל הבגדים? השמלה מזארה, החולצה מזארה״. תחי דודה זארה הטובה.

מי שמביט בי

מחשבות לעת בוקר:

1. מדוע נסמך שבוע הדופלגנגר (Doppelgänger Week), המעלה, נניח, שאלות של צמיחה וזהות, לתקופה שבין ט"ו בשבט לפורים?

2. מדוע שלא אתנאה לי באיזה umlaut ברלינאי בבואי לנקד את שם המשפחה (אחד מהשניים, לא משנה מאיזו עדה)? צמד נקודות של גינדור והידור, אקססורי ימי ביינימי הולם שיזכיר את מוצאי וישווה לשמי אפיל אירופאי?

3. לפני מספר שנים, עת עבדתי בשדרות יהודית בת"א, הייתי חונה בכל יום בחניון עירוני שכונתי. בכל בוקר היה מעדכן אותי השומר שיש לי כפילה ("שתי טיפות מים!") שחונה אף היא בחניון. בכל יום קיוויתי להיתקל בה, ע"מ לגלות כמובן האם היא יותר שמנה/יפה/צעירה ממני. מיותר לציין שמעולם לא נפגשנו.

4. בבואי לבחור כפילה וירטואלית – האם עליי לגייס הומור עצמי (הנסיכה פיונה אשת שרק), מודעות עצמית (לא לקחת חלק בקרנבל המסכות המטופש) או תחכום (קייט דיוויס, או כל מוזיקאית אינדי שמנמנה אחרת שאיש לא שמע עליה)?

5. מסתמן שגם מי שמביט מי מאחור, יודע, לצערי, מי אני.