בלרינה על אופנוע

מעולם לא נסעתי לטיול הגדול. אחרי שנתיים של שירות צבאי תובעני בהן חלקתי את חדרי ואת מקלחת הערב שלי עם חברותיי לנשק, הדבר היחיד שבאמת התחשק לי לעשות היה לשקוע באמבטיית קצף אינסופית.

איתני הטבע של העולם לא קרצו לי. להפך. אחרי שבכל בוקר צפיתי מהחלון בכנרת המבהיקה והמסנוורת מתעוררת לחיים ורחש של שפני סלע ויללות תנים הפכו לפס הקול הלילי שלי, כל שרציתי היה לחזור הביתה, אל הציוויליזציה.

לא עניינו אותי גסטהאוסים אי שם, טרקים מפרכים וסדנאות שתיקה. המטרה הבסיסית היתה לשבת בנחת באחד מבתי הקפה האהובים, לצפות בסרט טוב ואם אפשר – לשוב אל בסיס האם עם שפע שקיות קשיחות ומרשרשות של מלתחה חדשה.
 

home sweet home

כך מצאתי את עצמי בגיל עשרים חובשת את ספסלי האוניברסיטה. שנה לאחר מכן פגשתי את האיש, והשאר – היסטוריה. אמנם לא זכיתי לקחת חלק בזיכרון הישראלי הקולקטיבי המתכנה ביומרה מוצדקת "הטיול הגדול", אבל כאשר אחי הקטן כבש את אוסטרליה וניו-זילנד, קיבלתי הצצה קטנה אל המורשת. 

על אף שאנחנו ממוקמים במרכז העולם, בפריים-לוקיישן מבוקש למדי, מבחר מיילים משעשעים מלווים בנופי אדירים מהעולם התחתון, הצליחו לגרום אפילו לי, נערה אורבנית, לשקול הזמנת כרטיס טיסה.

טסט עשירי חינם

ברט מונרו, זקן ניו זילנדי עם חלום, שאף כל ימיו להגיע על גבי אופנוע ה"אינדיאן סקאוט" העתיק שלו, למישורי המלח של יוטה ולזכות בתואר הנחשק: הרוכב המהיר בעולם. לשם כך הוא יצא לבדו למסע לא פשוט אך רצוף הרפתקאות ומפגשים אנושיים חד פעמיים.

 בסרט הקטן והמרגש "החלום המהיר בעולם" (ארצות הברית, 2005) המבוסס על סיפורו האמיתי לגמרי, מגלם אנתוני הופקינס בחן אופייני כל כך את הדמות הראשית. הופקינס הצליח לשכנע אפילו אותי, למודת מספר טסטים מבייש שאין להזכירו, שנהיגה יכולה להיות חוויה מעוררת השראה. 

הסרט מעניק הצצה לעיירה ניו זילנדית שלווה, על שלל תושביה החביבים ומלווה את מונרו, אישיות רבת קסם עם חוש הומור מקומי ומבטא חצצי, בדרך אל הפסגה. השיא שקבע ברט מונרו מ-1967 לא נשבר מעולם. האיש הפך לאגדה חיה של כח רצון.

בלרינה כחושה במלחמת תרבות

יש קינוחים שאי אפשר לסרב להם. טראפלס שוקולד איכותיים, אננס טרי פרוס דק וסוכריות גומי בתפזורת. בראש הרשימה ניצבת כמובן מנת הדגל של האומה הניו זילנדית: הפבלובה.

אנה פבלובה נולדה בכלל ברוסיה למשפחת איכרים. בעקבות צפייה בהצגת הבלט "היפהפיה הנרדמת", החליטה פבלובה הקטנה והכחושה, שחלומה להפוך לרקדנית. בשנת 1926, בהיותה כבר בלרינה מפורסמת, התארחה פבלובה בוולינגטון אשר בניו זילנד. שף בית המלון, כך מספרת האגדה, יצר לכבודה ובהשראתה, את מנת הפבלובה הראשונה.
 על אף שוויכוח היסטורי ארוך שנים ניטש בין ניו זילנד לאוסטרליה, על זכויות היוצרים של המנה (האוסטרלים טוענים כי הקינוח נוצר לראשונה במלון "אספלנאדה" בפרת' בשנת 1935, ספר בישול ניו זילנדי משנת 1933, מאשר כי הניו זילנדים הם הראויים לכתר ביושר).

של מי היה הרעיון המצוין הזה?

הקינוח לכשעצמו משלב את כל אבות המזון הטובים ביותר: מרנג מתפצח מבחוץ ונימוח מבפנים, תלולית קצפת מכובדת ושפע פירות יער טריים, עטורי רוטב. 
לאלה מאיתנו, יוצאות פולין והסביבה, המנסות להרשים את האורחים בכישורים נוספים מלבד שיחה ערה ומרתקת על ההדחה האחרונה מהמירוץ למיליון, מדובר בקינוח מעורר התפעלות אך קל להכנה (ואפילו כשר לפסח).

סחרור חופשי
 
אם כבר בלרינות, אני לא יכולה להתעלם מזוג הנעליים הנפלא הזה, שספק אם אפשר בכלל לעמוד איתו, וודאי שלא לפזז על שום רחבה. מעבר למחיר ארבעת הספרות המופרך שלהן ועקב הסטילטו המופרך לא פחות, גרסת הבלרינה של מעצב הנעליים חביב הסלבריטאיות כריסטיאן לובוטין, הן בדיוק מה שמגירת הנעליים שלי זקוקה לו.

את הכי יפה כשנוח לך?

בפועל, אני נצמדת כמובן לבלרינות השטוחות שלי, כשבראש רשימת החלומות (וחלומות יש להגשים), חנות הבלרינות המושלמת, repetto paris.

תארזו לי בבקשה אחד מכל צבע

עוד בלרינות שאני אוהבת במיוחד הן אלה של הצייר אדגר דגה.
אני אמנם שונאת לגלות שיוצרים שאני  אוהבת היו אנטישמים מוצהרים, וככזה, גם היצירה של דגה מקבלת תפנית לא נעימה. דגה, לכאורה אימפרסיוניסט, בז לחבריו הציירים האימפרסיוניסטים שנהגו לצייר ספונטנית באוויר הפתוח (Plain air). קצת כמו צלם סטודיו, הוא התמקד (בצורה אובססיבית) בבלרינות הצעירות והיטיב לרשום תנועה אלגנטית ומסחררת (מוכרחה להודות שבלרינה היא בחירה אייקונית מאוד לא יהודית - הגזרה, הקלילות, הגמישות, זקיפות הקומה, המשמעת. כל אלה, איך לומר, לא עולים בקנה אחד עם שנת צהריים בשבת).
 

חדר משלי

ניו זילנד מחזיקה בתואר המדינה הראשונה בעולם שהעניקה זכות הצבעה לנשים. היא המדינה היחידה בעולם שכל משרות השלטון הבכירות בה היו מוחזקות על ידי נשים בעת ובעונה אחת. מחודש מרץ 2005 עד אוגוסט 2006, כיהנו אליזבת השנייה כמלכה, סילביה קרטרייט כמושלת הכללית, הלן קלארק כראש הממשלה, מרגרט ווילסון כיושבת ראש הפרלמנט וסיאן אליאס כנשיאת בית המשפט העליון. מעצמה נשית מנוהלת היטב. כמחווה למדינה שוויונית ומתקדמת, חזרתי למסה המיתולגית של וירג'יניה וולף "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) .

הספר, שמקורו בהרצאות אותן העבירה וולף לקהל סטודנטיות צמא ידע באוניברסיטת קיימברידג', מבסס את הרעיון הסימובלי לפיו כל אישה צריכה שיהיה לה חדר משלה לכתוב בו. חדר במובן של מרחב, לגיטימציה ויכולת עשייה עצמאית.

ה"חדר משלי" כולל עכשיו ארבע מכונות כביסה הממתינות לקיפול, ספרות משפטית עבת כרס, שקית במבה ריקה למחצה ובובת מקה-פקה (אל תנסו אפילו לנחש) מרוטה. אני מודה שיש בי הגעגוע למקום אסתטי, שקט ומאורגן. אם אפשר לסדר שגם ישקיף אל הכבשים הרועות באחו המוריק תחת חלוני בשעה שזוג ציפורים אדומות חזה מקפצות בחדווה אל מפתן הפרקט המבהיק של החדר – מה טוב.

ואקורד סיום (כי הכל מתקשר כמובן) - לכל זוג יש שיר. הנה שלנו.

- את תמונות הסינמגרף שיש בבלוג (קבצי gif, רק נורא יפים), תוכלו למצוא כאן