5 בינואר 2017

home sweet home

כפי שחלקכם יודעים, בחודשים האחרונים אנחנו נודדים מעט פה ושם, סלינו על כתפינו (בעיקר כביסה) עד שביתנו יהיה מוכן בעזרת ה' ובעזרת הבנאים החרוצים העמלים על בניין הארץ.
במהלך התקופה הזו למדתי היטב את ההבדל בין home ל house – בין "בית" ל "הביתה" אם תרצו.
גיליתי (זהירות, קלישאה שחוקה בדרך) שהבית הוא אכן היכן שהלב נמצא (בתרגום חופשי). אמנם אין לי מכונת כביסה כרגע (תודה סיסטר על הסיוע) ואמנם אין לי ממש מטבח אמיתי (תודה פיצה סופרנוס על הסיוע) ואמנם אני לפעמים מרגישה כמו במחנה פליטים ממוצע הכולל ילדים על מזרונים, חלקם לא שלי בכלל, הצפה קטנה באמצע הלילה וערימה של מזוודות בקצה החדר (חדר. ביחיד), אבל איכשהו אני עדיין יודעת שבסוף היום אני מגיעה הביתה, לאיש ולילדים, במלוא מובן המילה.
אני לא אתייג (כי אין מקום, אתם יודעים מי אתם) את כל המשפחה והחברים הטובים שלנו שבחודשים האחרונים מזמינים אותנו בכל שבת לארוחות משובחות. 

אני רק יכולה לומר שבסוף התקופה אני אוכל להוציא את מדריך מישלן המלא המדרג את סעודות השבת בפרבר המשפחתי בו אנחנו מתגוררים, כולל קטגוריית קינוחים, מאכלי עדות ונימוסי ילדים. יום יבוא ואני אזמין את כולכם אינשאללה (בבת אחת כנראה, אחרת זה לא יגמר) למשתה (בדגש על תה) בבית החדש. הזדמנות לומר תודה אמיתית ולציין שהשבת עוד לא הזמינו אותנו (סתם, צוחקת, מה נלחצתם?). #home_sweet_home

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה