לימוניות

גוגל דודל משובח הבוקר.
גם אני, ככל הנערות, דמיינתי עצמי כג'ו הסופרת, החולמת עזת הנפש, בכיתי את מותה של בת' (ספויילר, נניח) וחלמתי על לימוניות ותיאטרון פרינג' בעליית הגג. בניגוד לכולן התאהבתי בפרופסור בר המסתורי (המעניין פי אלף מלורי הבורגני) והערצתי בסתר ליבי את איימי המעשית והיפה. נשים קטנות גדולות בספר פמיניסטי (למרות ועל אף) שמצליח לטפל בטבעיות לא פדגוגית בנושאים כמו עוני, מוות ושברון לב ולייצר קסם נצחי, שלא פג. מזל טוב לואיזה מיי אלקוט.