היה לי אבא.
אני זוכרת מצוין את מגע ידו ואת ריח חולצתו, את מבטו השקוע - ספק מקשיב ספק הוגה בדבר אחר, את משקפיו מונחות על קצה חוטמו ואת כתב ידו המובהק ("בתי איחרה לשיעור בשל סיבות שאינן תלויות בה. לא התעוררתי. בברכה, א' ענקית משורבטת בחיפזון") אבל דווקא קולו הולך ומשתכח ממני.
כמו פירורי לחם המסמנים לי את הדרך הביתה, אני מגלה מזכרות ממנו יום יום.
ילדיי מחזירים את אורו בדרכים שונות וברגעים לא צפויים והשנים הופכות אותנו דומים. כמוהו, אני מרדימה את ילדיי בליטוף גבות, לעולם לא מקפלת פינת עמוד של ספר, מתלוננת שהשמנתי בעודי אוכלת, נתקלת ברהיטים ודעתי מוסחת תמיד. נותרו לי כעת כל הגעגועים הקיימים בעולם הזה ואבן בֹּחַן יעילה במיוחד לקבלת החלטות בדמות "מה אבא היה עושה".
שש שנים וגעגוע.
אני זוכרת מצוין את מגע ידו ואת ריח חולצתו, את מבטו השקוע - ספק מקשיב ספק הוגה בדבר אחר, את משקפיו מונחות על קצה חוטמו ואת כתב ידו המובהק ("בתי איחרה לשיעור בשל סיבות שאינן תלויות בה. לא התעוררתי. בברכה, א' ענקית משורבטת בחיפזון") אבל דווקא קולו הולך ומשתכח ממני.
כמו פירורי לחם המסמנים לי את הדרך הביתה, אני מגלה מזכרות ממנו יום יום.
ילדיי מחזירים את אורו בדרכים שונות וברגעים לא צפויים והשנים הופכות אותנו דומים. כמוהו, אני מרדימה את ילדיי בליטוף גבות, לעולם לא מקפלת פינת עמוד של ספר, מתלוננת שהשמנתי בעודי אוכלת, נתקלת ברהיטים ודעתי מוסחת תמיד. נותרו לי כעת כל הגעגועים הקיימים בעולם הזה ואבן בֹּחַן יעילה במיוחד לקבלת החלטות בדמות "מה אבא היה עושה".
שש שנים וגעגוע.
 |
| אריאל זליכוב 1955-2009 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה