בתחילת פברואר ביליתי סוף שבוע נהדר בפריז, עם אמי היקרה, אלופת הדברים הטובים.
ילדיי והאיש נותרו מאחור, ניזונים מפיצה קפואה וקורנפלקס, שעה שאני חרכתי את מדרכות פריז, מקפידה בקנאות לעבור בכל יום בפטיסרי אחד לפחות מתוך הספר המעולה 'הפטיסרי הטובות בפריז' (המבוסס על הבלוג, המעולה לא פחות).
אחרי שסיימנו לתהות על מבנה הקינוח (שהיה מופרך לחלוטין מבחינת קונסטרוקציה, מחיר, עיצוב וטעמים וכלל אזוב, שוקולד מופלא, קצף לא מזוהה, תה ירוק וטעם משונה מעט של משחה נגד שרירים תפוסים), אספנו את התיקים ממושבי העור הקטנים והמשכנו הלאה אל עבר שופינג ('איסוף השראות'), פחמימות נוספות (שלא יחסר) ואמנות (כי פריז).
האם, מצוידת בשיקסאפיל מובהק, דקת גו, ארוכת רגליים ולדאבוני, גם נראית אינטיליגנטית וחביבה להפליא, צעדה זקופה לצד שתי בנותיה האירופאיות, הלבושות היטב, שבחנו, למרות גילן הצעיר, את הציורים בעניין.
פריז בפרברים
העניין הוא שאני חוששת כעת שבנותיי חובבת הצביעה יגלו את החוברת ויעשו בה כרצונן.
הפקרתי כבר בעבר קופסת מקרונים של פייר הרמה על השולחן במטבח ועם שובי מצאתי ערימת פירורים בגוון קסיס ודרישה להחליף את הוופלים (לקוראי הבלוג האירופאים שמעוניינים לאתר ולטעום, שימו לב לדקויות. בחלק מהמקומות, הכפריים בדרך כלל, הם מכונים 'בפלות') ב"עוגיות הטעימות האלה".
שבתי הביתה, שמנה יותר, ענייה יותר (היו סיילים!) ורגועה יותר.
למה שוב פעם לנסוע לפריז?
השאלה המתבקשת היא - למה לא?
ילדיי והאיש נותרו מאחור, ניזונים מפיצה קפואה וקורנפלקס, שעה שאני חרכתי את מדרכות פריז, מקפידה בקנאות לעבור בכל יום בפטיסרי אחד לפחות מתוך הספר המעולה 'הפטיסרי הטובות בפריז' (המבוסס על הבלוג, המעולה לא פחות).
העמסת סוכר באנג'לינה |
כדי
לסבר את האוזן ולנקר את העין (סתם, לא, אבל זה היה הזוי וכה חד פעמי אז אני חייבת) -
סעדנו במסעדה בה מקבלים שרפרף עור קטן עבור התיק שלך, שלא יונח חלילה על
רצפת העץ הממורקת בדגם פישבון נפלא משנת 1891.
בכל זאת, אמונה מבוססת גורסת שאם מניחים תיק על הרצפה - הכסף בורח ממנו, מה גם שאם מחיר התיק הוא בקורלציה למחיר המנה במסעדה (הזו, אם אתם ממש סקרנים), אז הוא מן הסתם זקוק לכס כבוד משל עצמו.
בכל זאת, אמונה מבוססת גורסת שאם מניחים תיק על הרצפה - הכסף בורח ממנו, מה גם שאם מחיר התיק הוא בקורלציה למחיר המנה במסעדה (הזו, אם אתם ממש סקרנים), אז הוא מן הסתם זקוק לכס כבוד משל עצמו.
כמובן שהאאוטפיט שלי (כמו גם התיק, שלא היה ראוי כלל למושב בו זכה) התאים יותר למנת פלאפל במארה מאשר להוד רוממותו, שף אלן דוקאס (!). תוסיפו לעניין את סוגיית הכשרות (הרגע הזה שבו המלצר המגוהץ מניח אגוז בלתי מזוהה לפנייך ע"מ שתביני מהו המרכיב הסודי) ותקבלו ארוחה משעשעת.
צילמתי וננזפתי (שימו לב לרב המלצרים הרגוז) |
אחרי שסיימנו לתהות על מבנה הקינוח (שהיה מופרך לחלוטין מבחינת קונסטרוקציה, מחיר, עיצוב וטעמים וכלל אזוב, שוקולד מופלא, קצף לא מזוהה, תה ירוק וטעם משונה מעט של משחה נגד שרירים תפוסים), אספנו את התיקים ממושבי העור הקטנים והמשכנו הלאה אל עבר שופינג ('איסוף השראות'), פחמימות נוספות (שלא יחסר) ואמנות (כי פריז).
תרבות יום א'
נכנסנו אל מוזיאון האורנז'רי (Musée de l'Orangerie), שהוא, בלי ספק, בעשיריה הפותחת של המוזיאונים החביבים עליי (מתמודד בכבוד מול הפריק קולקשיין (The Frick collection), ראש בראש)
בחדר העגול המציג את החבצלות של מונה בפנורמה נהדרת עמדה משפחה - אב, אם ושלושה ילדים קטנים, תמונת מראה פריזאית למשפחתי שלי.
מעט מקומות גורמים לי להתפעם, במובן של עיניים מוצפות דמעות. הנה אחד מהם |
האם, מצוידת בשיקסאפיל מובהק, דקת גו, ארוכת רגליים ולדאבוני, גם נראית אינטיליגנטית וחביבה להפליא, צעדה זקופה לצד שתי בנותיה האירופאיות, הלבושות היטב, שבחנו, למרות גילן הצעיר, את הציורים בעניין.
האב הנאה והתמיר ובנם המנומס להכעיס התייעצו בשקט מקומם לגבי מאפייני הציור המתאר את החבצלות בחורף.
דמיינתי את ילדיי הנמרצים והנהדרים פוגשים במרחב המפתה והחרישי.
שלא
תבינו לא נכון - מדובר בילדים מופלאים, שוחרי תרבות, סקרנים, רחבי אופקים
וחובבי אמנות (במיוחד אבסטרקט על קיר גבס). ועדיין. האפשרות שבתי בת השלוש
(!) תפנה אליי בלחישה (!) על מנת לא להפר את הדממה, ובכן, צר לי. זה לא
יקרה.
ניסיתי להאשים את
האזעקות התכופות (פעם בשנתיים, בכל זאת), את מזג האוויר, את הים התיכון, את הטמפרמנט, הגנטיקה, היטלר, יהדות איראן - כולם אשמים.
עקבתי אחרי המשפחה המשייטת
(זה היה נראה כאילו הם נעים על גלגלים חרישיים ורכים) ונקפו געגועיי למשפחתי
שלי (המדלגת, הגוררת רגליים, המקפצת).
גמלתי
בליבי להקנות לילדי סל תרבות פריזאי הולם ולאמץ עבורי לכשאשוב לארץ, שיק אגבי, עמידה
זקופה, נונשלנט מעורר קנאה ואולי גם שמץ של מבטא, שיהיה.
ההחלטה
נגוזה מיד עם שובי, בעודי פורקת את המזוודה ושקיות השופינג, מיוזעת,
בחולצת פוקס שחורה מקולקציית ריזורט ספרינג-סאמר '95 בזמן שילדיי בוהים בסדרת המופת (קלוד מונה,
שים לב, מאחורייך..) - ״מר עגבניה״.
נשיקה צרפתית מחוץ לאורנז'רי |
פריז בפרברים
כדי
בכל זאת, להרגיש מעט פריז בפרברים, קניתי לעצמי (בין היתר...) חוברת צביעה
נפלאה עם איורים של סמטאות העיר, פריטי אופנה נחשקים ושאר מגדנות.
העניין הוא שאני חוששת כעת שבנותיי חובבת הצביעה יגלו את החוברת ויעשו בה כרצונן.
הפקרתי כבר בעבר קופסת מקרונים של פייר הרמה על השולחן במטבח ועם שובי מצאתי ערימת פירורים בגוון קסיס ודרישה להחליף את הוופלים (לקוראי הבלוג האירופאים שמעוניינים לאתר ולטעום, שימו לב לדקויות. בחלק מהמקומות, הכפריים בדרך כלל, הם מכונים 'בפלות') ב"עוגיות הטעימות האלה".
וכך, אני מוצאת את עצמי, צובעת בסתר, בלילות, חשה עצמי אמנית שחפנית מהגדה השמאלית הנאלצת ליצור במחשכים.
שבתי הביתה, שמנה יותר, ענייה יותר (היו סיילים!) ורגועה יותר.
stripes&smile (איפה אמנית מיוסרת ואיפה אני) |
- את תמונות הסינמגרף שיש בבלוג (קבצי gif, רק נורא יפים), תוכלו למצוא כאן
נהדרת שאת. תמיד כייף לקרוא
השבמחקכיף לקרוא שהספר שרת אותך בפריז :-) מרגש! תמשיכי לבקר בבלוג שלי.
השבמחקד"ש מפריז....
מרגש שהגבת! היה נהדר, והרבה בזכותך...
מחקהוי פריז המופלאה! למה את לא פתח תקווה!
השבמחק